מן המפורסמות הוא (ובמקביל סוד כמוס – ככה זה, יש אוקסימורונים בחיים), שסחוג אמיתי מכינים רק במסחג. מסחג (או מסחגה) היא אבן שחורה, גדולה ושטוחה, שעליה מניחים מה שרוצים לכתוש ובעזרת חלוק אבן עגול כותשים, מועכים ומרסקים היטב. בעצם, מדובר בגירסה התימנית של מכתש ועלי. לכל תימנייה שמכבדת את עצמה (בעיקר אם היא נולדה, בואו נגיד, עד שליש המאה הקודמת) יש מסחג כזה מתחת לתנור במטבח או באינטרסול. ולנו, מה יש לנו? מג'ימיקס (שתתפלאו, אבל דווקא עושה את העבודה מצוין).
אם כבר התחלנו בסודות, בואו נמשיך: תראו, לא לגמרי ברור כמה משפחות תימניות יש בארץ. אבל אני יכול להבטיח לכם שכמניין המשפחות – כך מניין מתכוני הסחוג. יש מפלפלים ירוקים ויש מאדומים, יש מיבשים ויש מטריים (ויש מתערובת), יש חריף אש ויש עדין של צנעאנים, יש עם שמן ויש בלי, יש עם ציפורן ויש חס-ושלום, ויש ויש ויש. ושל כולם הכי טוב, שלא לדבר על הכי אותנטי. היום, כמחווה של רצון טוב, אני מסגיר לידיכם את מתכון הסחוג של סבתא שלי, מזל מחבוב לבית חוטר (אנחנו צנעאנים), המכונה בחוג המשפחה 'סחוג שבעת המרכיבים' על שם מניין מרכיביו.
אסייג ואצהיר בזאת שהצנעאנים, לפחות בעיני עצמם, הם החוטרים הענוגים ביותר של העץ התימני, ולכן הסחוג שלנו עדין יותר. סחוג שצריבתו על הלשון משולה לאפקט שיש למי אש על אסלה מפיק מאיתנו הבעה חמוצה של שאט נפש. אנחנו דווקא אוהבים את הטעמים של הסחוג ולא את פגיעתו הרעה. לכן הסחוג שלנו יכול בהחלט להפוך פרוסה עם גבינה לבנה למעדן – פשוט מוסיפים חצי כפית מלמעלה. אלה הכריכים שהייתי מקבל לבית הספר ואני מתגעגע אליהם עד היום.
את יבול הסחוג השבועי, שהוביל למתכון שלהלן, הכנתי דווקא עם קצת חריגה מכללי הברזל של סבתא מזל. הלכתי לפי תומי בשוק כשלפתע נתקלתי בערימת פלפלים חריפים צהובים (צהובים!) אצל מוכר אחד. "מי אלה?", שאלתי בהשתאות. "עזוב", השיב המוכר, "לא בשבילך. חריפים מדי".
ככה? ישר קניתי חצי קילו. הוספתי כמה אדומים וכמה ירוקים תאילנדים (הרזים הזעירים האלה, שהם הכי רשעים) והכנתי סחוג חריף מן הרגיל. יצא מקסים, אבל אני מזכיר: אם רוצים סחוג צנעאני מתון ומתנשא – רק מפלפלים ירוקים רגילים. זה מספיק.
