ההכרח הוא אבי ההמצאה ובסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, כשאיטליה הייתה אחת הארצות העניות בתבל, המציאו נשותיה (אני די בספק אם גברים בישלו אז) פתרונות יצירתיים לשימוש בכל בדל פרוסת לחם ושבב תבלין שהיה – ולא היה הרבה. כיום, כשאנחנו חושבים על אוכל איטלקי, ישר עולות לנו בראש גבינות ריחניות, פטריות, רוטבי ראגו סמיכים ומה לא. אבל פעם כל אלה לא היו, ואם היו – היו נחלתם של עשירים בלבד.
קחו למשל את הפרמזן (פרמיג'אנו באיטלקית). מי יכול היה להרשות לעצמו להשתמש בגבינה הזו? אפילו אלה שייצרו אותה מכרו אותה בשלמותה לבעלי ממון. איכרים, אריסים, פועלים, זכו לאכול רק את קליפותיה, מבושלות במרק. כך נולדה "הפרמזן של העניים" – תחליף פרמזן שאינו עשוי ממרח קאשיו מצוות טבעונים מלומדה, אלא מפירורי לחם ישן ויבש וקומץ תבלינים.
לא, אתם לא מאמינים כמה זה טעים! זה רומנטי (וגם עצוב) לחשוב על שמירת שאריות לחם במהלך השבוע כי בכל זנב פרוסה עוד ייעשה שימוש. כיום, בעוונותינו, זה קצת כאב ראש להשיג לחם יבש. מה שטוב אוכלים, מה שכבר פחות זורקים. אבל עשו לעצמכם טובה – שמרו פרוסות ונשיקות והכינו את פירורי הלחם המתובלים מאוד האלה – זרו אותם על פסטה מבושלת שהורטבה במעט שמן זית, ויש לכם מנה מעולה.
הבהרונת לפני תחילת הבישול: יש במתכון די הרבה תבלינים. אם חסר לכם אחד, ממש לא נורא. אם אתם רוצים להוסיף אחר – בבקשה (בתנאי שהוא ים תיכוני, כן? ווסאבי מחוץ לתחום). בקיצור – תהיו איטלקים!
יאללה, לעבודה:
