תמיד כששואלים אותי "מה המטבח הטוב בעולם" אני משיב: יש שניים. הפרסי (בגלל התחכום) והטריפוליטאי (בגלל הלב). אין, אין על אוכל טריפוליטאי, עם השמן, עם הרוטב האדום, עם החום והחיוך והאנושיות והנחמה. לכבוד הסגר הכנתי נוקידס – הניוקי של הטריפוליטאים. כפי שהשם מעיד, מדובר בהשפעה איטלקית (שהייתה רבה בלוב). בעצם זו גירסה לניוקי הרומאיים, אלה המבוססים על סולת ולא על תפוחי אדמה.
זה מתחיל בשתי ביצים וחצי קליפת ביצה ממולאה בשמן. תמיד כשאני נתקל במידה הסבתאית הזו אני דומע. ככה סבתא שלי הייתה מודדת שמן לקובבס. לאלה מוסיפים קמח וסולת וגם טיפונת מים (חצי קליפת ביצה, אלא מה) ולשים היטב לבצק די קשה. או אז קורצים ממנו בידיים כדורים בגודל זית ואת אלה מגלגלים אחד אחד ל… ובכן, לזיתים. את הזיתים האלה צריך לחרוץ מעט (הם עובדים מצוין גם בלי החריצים, אבל מסורת זו מסורת). אם אתם טריפוליטאים אסלים, יש לכם בבית לוח עץ מחורץ שגלגול זיתי הבצק עליו תוך לעץ עדין יוצר בהם חריצים (אפשר לעשות את זה גם על הרשת של הקוסקוס). אבל אם אתם גיל חובב, שלצערו אינו טריפוליטאי (שמינית תוניסאי זה נחשב?), אתם חורצים את הנוקידס אחד-אחד במזלג. עבדות, אבל במילא יש זמן. סגר, יו נואו.
תראו כמה הם יפים, הנוקידס! שמים אותם כך, בקערה או תבנית עם טיפונת קמח, עוטפים בניילון ומניחים לייבוש קל של לילה במקרר. רגע!!! לפני שאתם מתרעמים עלי כי סבתא שלכם או דודה לינה או השכנה הטריפוליטאית מהילדות עשו אותם מאורכים כמו תולעים ולא אליפטיים כמו זיתים, הריני מצהיר שיש כמה דרכים (וכמה סבתות) ולא באתי לריב. כל אחד וסגננו. בסוף זה במילא יוצא הכי טעים בעולם.
הנוקידס צריכים להתבשל שעה לפחות בנוזל רותח. הנוזל יכול להיות כל מרק שהוא (מרק ירקות בסיסי, שמכינים רק לכבודם, מרק עוף, מרק חמצמץ וצהוב של כורכום ולימון – מה שאוהבים) אבל כיוון שאוכל טריפוליטאי במיטבו תמיד אדום ומתפקע מפפריקה ושמן, הכי כיף לבשל את הנוקידס בתוך סיר של צלי בקר או פולקעס ברוטב אדום. בכוונה לא אתן כאן מתכון של הצלי, כי רבנו מספיק כבר על הצורה של הנוקידס. רק הקפידו שיהיה מספיק רוטב כי הנוקידס צמאים, והקפידו לבשל אותם לפחות שעה ברוטב (לפעמים צריך גם שעה וחצי) כי לוקח להם זמן להתרכך.
זהו, מגישים, טועמים והולכים לברר איך משיגים אזרחות לובית.
יאללה, לעבודה:
