אלוהים עדי שניסיתי להגיע ל'נאופוליטן' שבנמל חיפה מרגע שנפתחה, אך לשווא. תמיד מלא שם עד אפס מקום. זכורות לי הזדמנויות בהן פשוט הגעתי והודעתי שאין לי בעיה לשבת גם על הבר (אני שונא לשבת על הבר. זה לצעירים). אבל להם הייתה בעיה כי לא היה מקום. גם לא בחוץ. והנה, בהצטרפות מקרים וגורלות ממוזלת הצלחתי להשיג שולחן בשעה 18:00, שהיא שעה קצת מוזרה, אבל מי אני שאעשה בעיות. תשמעו – היה שווה אש. קודם כל, מתברר שהמסעדה התרחבה, כך שיש יותר מקום. שנית, לא בכדי סוגדים החיפאים לדיזיינר פיצרייה הזו. היא באמת מעולה.
הארוחה מתחילה בשתי מלכודות מוות: קונוס קרצ'ופי לימונה ופריטטינה קצ'יו אה פפה (אל דאגה, אני אתרגם): הקונוס עשוי בבצק מחמצת מטוגן ובתוכו ארטישוק טרי, ארטישוק מטוגן, לימון, ביצה (ביקשתי בלי, כי מרקם הסמרק החביב על השפים אינו חביב עלי), שום קונפי ועוד ועוד. זה טעים פחד. אז למה זו מלכודת מוות? אני אגיד לכם למה: כי משהו בממשק בעייתי. כל ביס שאתה לוקח משפריץ עליך ועל הסובבים אותך תועפות של רוטב שבכלל לא הגיוני שנמצא בכמויות כאלה בתוך הקונוסים הקטנים. מכל מקום, צמד קונוסים עולה 45 ש"ח והוא טעים להלל.
גם הפריטטינה, שהיא בעצם כדורי ספגטי מטוגנים (כן!) במילוי גבינה ופלפל שחור הייתה טעימה לאללה, ואפילו קלה יותר לאכילה. אז למה היא מלכודת מוות? כי זה מחריב את הדיאטה לנצח נצחים. שלושה כדורים שמנמנים (מנה ראשונה מכובדת בהחלט) עולים 42 ש"ח.
ועתה לפיצות, שלשמן נתכנסנו. אלה נאמנות למסורת הנפוליטנית, כלומר בצק מחמצת שאור שבאמצע הוא דק ורטוב ובשוליים תפוח ויבש. הוזמנה פיצה מרגריטה (60 ש"ח) כי לפי המרגריטה אפשר לשפוט כל פיצרייה, ופיצה עם גבינות מקומיות ודבש חריף (72 ש"ח) כי תודו שזה נשמע מעולה וגם כי המלצר הודה ש"זה הלהיט שלנו". שתיהן היו נהדרות, משביעות, טעימות ועשויות לתפארת כל מדינה שהיא. אם תרצו, ייתנו לכם מספריים לגזור את הפיצות. אבל אפשר להסתדר גם בידיים.
בקינוח היה מילפיי עם גנאש שוקולד לבן וזעתר ואני חייב להודות שאני מתנגד לשילובים כאלה.
אחלה אחלה אחלה מקום, נאופוליטן. תזמינו הרבה זמן מראש ותזכרו שחיפה שולטתתתתתתת.
