יש הרבה מני מזונות שנהנים מיחסי ציבור מוגזמים ומטעם… ככה. כמהין, למשל. קפה לואק, למשל. זעפרן. ויש עוד. אבל הנורא מכל הוא בוטרגה – ביצי דגים מיובשות שבדרך כלל נמכרות בסוליות מצופות בשעווה כתומה. קוראים לזה קוויאר עממי אבל אם תשאלו אותי (והרי לשם כך התכנסנו) זה, רבותי, הריח של הגיהנום והטעם של המוות השחור.
פריאל שבו חושבת בדיוק ההפך. היא צעירה, נמרצת, מוכשרת ומתה, מתה, מתה על בוטרגה (קודם היא הייתה גונבת ממה שאבא שלה הכין, אחר כך למדה להכין בעצמה). עד כדי כך היא אוהבת את זה שלמסעדונת שהיא פתחה במעלה שוק הכרמל יחד עם שותפתה טל פחימה, היא קראה בוטרגה. כמה משמח שגם אם יש שם בוטרגה – זה לא העיקר. העיקר הוא אוכל של בית, אוכל של לב, אוכל של כישרון צעיר ומסורת מפוארת ותועפות של חן. בעלות הבית מגדירות את זה בארבע מילים: "מטבח צעיר עם נפש עתיקה."
שבו ופחימה מקפידות על שמירת הסביבה: התפריטים – הן של המשקאות והן של האוכל – כתובים בצבע מחיק על צלחות נירוסטה. אין כלי פלסטיק לקחת בהם הביתה שאריות (במילא קשה לי להאמין שמישהו ישאיר בצלחת ולו פירור מהמעדנים שהמקום מגיש). ואם רוצים אוכל הביתה – רק בסיר! אה, וגם אין מטליות לחות לנגב בהן את הכתמים שהשמן המתובל בו מתבשלות הקציצות משאיר על הדש (האמת? גם מפיות נותנים פה במשורה).
האוכל נפלא ומשתנה חדשות לבקרים. יש סלט סלק בועט ומתפצפץ, לחם פשוט וטעים וחם שנאפה במקום, מרק חשו מתפקע מסולת, קציצות עם חוואיג' וירקות שורש, אחרות עם עשבי תיבול ותבלינים אדומים, חריימה שמאוד מתגאים בה, בצלים ממולאים וקינוח אחד כשר (שנגמר). כל אלה מגיעים במנות לא גדולות, לא מפאת קמצנות חלילה, אלא כדי שתטעמו כמה שיותר.
חכו, זה ממש לא סוף החדשות הטובות: המחירים זולים ממש, ויש שירות אינטליגנטי וידידותי ואדיב ושמח, ואווירה צוהלת, וצפיפות מחממת לב שגורמת לכלים, מגשים, כוסות ופריטי סכו"ם להתנפץ בעליזות על אספלט המדרכת מדי שתי דקות והרגשה שאתה במקום שאין עוד כמוהו בעולם. כדאי כדאי כדאי ושווה את הצפיפות.
