מי היה מאמין שעד וושינגטון אני אסע כדי להיתקל, לראשונה בחמישים ושש שנותי התימניות, במתכון של ערער. מעודי, מעודי לא שמעתי על ערער. זה בגלל שאני תימני, אבל צנעאני ולא רדאעי. הרדאעים מכינים ערער מקרפיון – זה קצת כמו גפילטע שהזאפט (הרוטב) שלו נקרש וקצת כמו רגל קרושה. אבל עם חוואיג'.
למדתי את המתכון מגברת מקסימה בשם לאה חדד, שחיה בארה"ב כבר שנים רבות וחדלה מלהכין ערער "כי לקרפיון יש עצמות ובאמריקה אף אחד לא אוכל עצמות". ואל ייקל הדבר בעיניכם: צריך להכין מקרפיון – שנית, כי אנו התימנים חסכנים וראשית משום שהג'לטין המקריש את הערער נמצא בעצמות, שאותן יש לקרפיון בשפע. הכנת ערער מדגים מיוחסים יותר תניב תוצאות עגומות ולא תימניות בכלל.
טיפ אחרון לניהול נכון של החיים: ערער צריך להכין יום מראש, כי לוקח לו זמן להיקרש במקרר. אם ממש לחוצים – גם שמונה שעות זה בסדר. אבל לא פחות. אה, ולמה קוראים לו ערער? "אני חושבת", אומרת חדד, "שזה הצליל שאתה מדמיין שהמנה הזו עושה כשהיא רוטטת".
יאללה, לעבודה:
