"אני מכינה אותך מראש", אומרת לי רובי דמלין, "לא תהיה שם שום מסכנות". המשפט הטעון הזה מתייחס לסדנת בישול של פורום ההורים השכולים שדמלין מנהלת מאז נפל בנה דיוויד. הפורום כולל הורים משני צדי הגבול – פלסטינים וישראלים וכצפוי יש שם ים של עצב, אבל שלא כצפוי יש שם גם הרבה חברות, חיים ושמחת חיים. לאחרונה החליטה דמלין שצריך שיהיה בפורום יותר כיף. וכך עלה הרעיון לבשל ביחד.
לפני כמה ימים התכנסנו, כעשרים איש, ברמת גן. הגיעו נשים מהצד הפלסטיני (מה שהצריך הרבה עבודת מטה של השגת אישורי מעבר), נשים מהצד הישראלי וגם קצת גברים. מהצד המטבחי הגענו אני וחוסאם עבאס – הבעלים של 'אלבאבור' ואחד השפים הטובים בארץ, לטעמי. קודם ישבנו במעגל וכל אחד סיפר מיהו ואת מי הוא איבד. היה מצמרר לגלות שבצד הפלסטיני, בעיקר, היו כמה וכמה נשים שאיבדו לא רק בן, אלא שני בנים, בן ואח, בעל ודוד וכולי.
כל האירוע נוהל בלי שום איפוק. וכשאני כותב "בלי שום איפוק", כוונתי לא לדמעות או התפרצויות זעם אלא להפך – היו המון צעקות שמחה, צחוקים, חיוכים וגם לא מעט צ'אפחות שנועדו להשלים את המקומות בהם תרגום עברי-אנגלי-ערבי כשל. ואז בישלנו.
הפלסטיניות הכינו קוביות דלעת משומרות בסיד (!) ומבושלות בסירופ. אני הכנתי ריבת חושחש. חוסאם עבאס הכין לפת כבושה וגם לימון כבוש בפלפל חריף וחומץ. אחר כך התיישבנו לארוחת צהריים – אחת הטעימות שאכלתי בחיי – שהכינה בעלת הבית ונפרדנו לשלום. כמה היינו רוצים להיפרד לשלום באמת. הלוואי שעוד נזכה לכך.
