כמה פעמים שאני אגיד את זה – זה לא יספיק. ועדיין: אין, אין על הבוכרים. לו רק הייתי בוכרי הייתי מאושר, שמח בחלקי וגדל על מאכלים שאין בלתם (וגם על הסיפורים האלה שכל החברים הבוכרים שלך מספרים לך ושהולכים ככה: "הכינרת… הא! זה אגם זה? בבוכרה היה לנו אגם שהיינו נוסעים בקיץ, אתה יושב עם הרגליים במים וברבורים שחורים שוחים גב ומביאים לך דובדבנים מהעצים ישר לפה!"). אבל רצה הגורל ולא יצאתי בוכרי. ולא רק שלא יצאתי בוכרי, אני גם הולך לחלל עכשיו את כבוד העדה, שחבריה נחלקים שווה בשווה בין המשתייכים לברית והמשתייכים לקונגרס, אבל כ-ו-ל-ם הולכים לכעוס עלי יחד. מוכנים?
ובכן – אני שם עגבניות מיובשות באוש סבו. הנה, אמרתי את זה.
הסבר למי שאינם בוכרים מיטיבי לכת: נכון אם אתה מכין מאכל עדתי, החבר שלך שהוא בן העדה תמיד יפרגן, אבל בפרצוף חמוץ, כי דודה שלו עושה את זה אחרת ואצל סבתא שלו לא היו חולמים בכלל עם איזה חומר גלם שכללת במתכון? הכנת קובה לעיראקי? דודה ג'נט לא טיגנה את הבשר של המילוי. הכנת מטבוחה למרוקאי? סבתא קלמאנס לא שמה פלפלים חריפים אדומים. בחיים, בחיים לא! רק ירוקים! הכנת סלט אוליבייה לרוסי? אבל אחות של סבתא ז'ניה, אפילו במצור על סטלינגראד מצאה דג כבוש לשים בפנים. מה פתאום חזה עוף, השתגעת?! וכולי וכולי.
אז לשים עגבניות מיובשות באוש סבו, שהוא נזר הבריאה הבוכרי, המתכון המקודש והאהוב שאדושם אלוקינו בישל באופן אישי למשה על הר סיני? למה?!
אני אסביר לכם: כי יש בזה היגיון קולינרי. אוש סבו, שהוא הכלאה בין חמין (בשר ועצמות בבישול ארוך) לבין תבית (אורז בשפע וגם עגבניות) כולל בתוכו גם חומרי גלם מיובשים: משמשים, דובדבנים, לפעמים גם תפוחים. יש בו עוד כל מני סודות של העדה כמו גרגרי כמון שלמים ושימוש בשמן שומשום שהבאנו מבוכרה (ספוילר: אני משתמש בשמן קנולה), אבל בואו נחזור לרגע למיובשים: הם זמינים כל השנה והטעם שלהם מרוכז. ואני אומר: זה נכון גם לגבי עגבניות מיובשות. אז אני שם. מה תעשו לי? תגרשו אותי מהברית? ישר אני אעבור לקונגרס.
בכלל, מאכלים כמו אוש סבו, שיש להם מעמד של מלכות (האוש סבו לבוכרי הוא כמו הקובנה לצנעאני או הבורשט לרוסי) הם שדה מוקשים ואולי בעצם לונה פארק: כל כך הרבה אפשרויות לגוון. ולטעות! יש מי שמוסיפים תפוחי אדמה, יש מי שלא יכולים בלי חבושים. יש עם ביצים ויש בלי, יש חובבי תמרים ושונאי שזיפים, ויש המאמינים באורז עגול ושונאיו, יש התומכים בגירסה הדייסתית ויש המתגאים באחד-אחדיות של האורז, יש תחמני פפריקה ומתחלחליה (ושונאיהם) וכולי וכולי וכולי. אז בואו נקצר ונאמר: האוש סבו שמתכונו יובא להלן, הוא גירסה פרטית של בחור שאינו בוכרי בכלל. מת על בוכרים, סוגד לבוכריות, אבל סתם ישראלי בור. המתכון נולד בגלל שחיפשתי מה לעשות בחבוש האחרון של העונה, המשיך בניסוי וטעייה, בהעדפות מתקנות לפי טעם פרטי וגם בחוסר בושה מולד.
והוא טעים אש וצריך לפחות תריסר שעות בתנור, אז יאללה, לעבודה:
