מן המפורסמות הוא, שכל מתכון עוגה מתחיל בשלוש ביצים, כל מתכון מרק מתחיל בשני בצלים, וכל מתכון מרוקאי מתחיל ב"קודם כל, תירגעי!". אז הנה, כנראה יש לי משאלת מוות, כי אני, שיש בי רק שמינית שבשמינית מרוקאיות (זה שאני קצת תוניסאי לא תופס), הולך לפרסם מתכון לחרירה, ואוי ואבוי, איך שהמרוקאים (ובעיקר המרוקאיות) יתנפלו עלי. "זה לא ככה!", "סבתא פסקל הייתה מתפלצת!", "מי שמך?!" וגו'.
אבל תשמעו, זו הגירסה שלי ואני מבטיח לכם שהיא טעימה. מה שמשעשע בה הוא שאין בה בכלל בצל (ואני מת על בצל!) אבל כדי לפצות ולעשות כבוד, אני משתמש בעגבניות טריות ולא בעגבניות מרוסקות מקופסה, אז אי אפשר לומר שלא השקעתי ושאין לי כבוד למורשת המגרבית ולחברינו החדשים-ישנים מקזבלנקה ורבאט.
חרירה, מרק משי בתרגום חופשי, היא מרק דשן, חלק ו… ולפעמים חלק מדי. אשר על כן, וכדי לעצבן את כל עמודי התווך של המורשת, אני משרה את החומוס אבל לא מקלף אותו (במתכון המקורי צריך לקלף אחד-אחד). אני דווקא אוהב שהחומוס שומר על טיפונת הגדרה עצמית. ואני בכלל לא רב עם עצמי בסוגיית קילוף הפול – אני פשוט משתמש באפונה (זהו. הלך עלי בעדה). ועדיין, מרק שמתחיל בסיר כל כך עשיר ויפה (הביטו בתמונה) איך לא יצליח?
לקראת סיום מעשירים את המרק באטריות קלויות ובתערובת של רסק עגבניות עם קמח ולימון. ולא לשכוח להגיש עם חצי לימון ליד – למרות ששפע עשבי התיבול מעניקים למרק חמצמצות, לטעמי צריך לסחוט לתוכו הרבה לימון כדי להפוך אותו מבטון צפון אפריקאי למעדן מרוקאי.
נו, אז מה שכחתי? מזהים? ברור: כמון. אז זהו, שהתבלין הזה אינו חביב עלי. עקרונית, בשלב הוספת התבלינים צריך לכלול גם חצי כפית ואולי אפילו כפית שלמה של כמון. אני דילגתי. כך שלסיום, הריני מכריז שוב בהכנעה ובענווה: זה לא המתכון של סבתא פסקל, או של דודה מרסל. אבל זה טעים אש.
יאללה, לעבודה:
