נכנסים לעיר העתיקה משער הפרחים, צועדים בסמטאות, מגיעים למכולת שנראית הכי תמימה בעולם אבל באוויר, עוד לפני שנכנסים, מריחים שומשום. לא, טחינה. לא, שמן שומשום. טוב, הכל. במכולת יש דלת אחורית קטנה שמובילה לחדר אחורי. בחדר הזה, בין אבני ריחיים ענקיות מבזלת, אינספור שקי שומשום מאתיופיה ומערבל בטון כחול (!), פוגשים את איסחאק ג'יבריני, איש חייכן, ידען, צנוע ומוכשר שאומנותו טחינה.
אני לא אתחיל לספר לכם את סיפור חייו של ג'יבריני (התייתם בן שמונה, נשלח מהבית לחפש חיים, עבודה ומיטה, הפך לשוליה, לאומן ולאיש משפחה גאה, וזו רק ההתחלה). אני גם לא אנסה לתת לכם כתובת בסבך הסמטאות. לשם כך פנו אל דורון יושע, המדריך המוכשר והמופלא והמומלץ מאוד לסיורים במזרח ירושלים והבעלים של 'טיולי דורון': http://www.tiulim-israel.com אני אפילו לא אתחיל לספר לכם כמה סיזיפית היא העבודה שעושה זכריה, שותפו המשופם של ג'יבריני, ליד תנור הקלייה (כל משמרת נמשכת תריסר שעות ברצף!). מה שכן, אני אספר לכם על הריבה המיוחדת של איסחאק ג'יבריני.
מכינים אותה מטחינת קצח שחורה. ערבים מתים על קצח. הוא נחשב לבריא ומביא ברכה. אפשר להשתמש בגרגרים ואפשר להכין מהם טחינה שחורה משחור – ממש זפת מרירה ושמנונית. מדובר באוצר שניתן להשיג כמעט רק כאן. מהאוצר הזה מכינים ריבה טעימה להפליא, מזינה וכדברי ג'יבריני: "אחרי הצהריים, כשאני רואה עם המשפחה טלוויזיה, כפית אחת מספיקה לי לכמה שעות".
יאללה לעבודה:
