בשנות השלושים, כש’טעמון’ הירושלמי קם, הוא היה בעצם רשת: סניף בבניין ג’נראלי, סניף ברחוב עזה וסניף ברחוב המלך ג’ורג’, מול בית פרומין (לימים הכנסת הראשונה). אחרי כמה גלגולים נשאר רק הסניף שמול הכנסת וזה נרכש על ידי אדון קופ, בן הרובע היהודי, ימני בדעותיו ואוהב אדם. בזכות אישיותו ובזכות הקרבה למוקדי הפוליטיקה והבילויים (של אז) הפך ‘טעמון’ לבית קפה מהסוג הסמי-מיתולוגי המושך אליו פוליטיקאים משני צדי המתרס (אבל יותר מהשמאל, כי הם יותר מכורים לאספרסו), אמנים ואמנים בעיני עצמם ושאר דמויות שוליים.
עם השנים, נודע ‘טעמון’ כמעוזם של הפנתרים השחורים והמשוררים הלבנים. כירושלמי לשעבר אני יכול להעיד שבהחלט היה לו מעמד, אם כי ילדים מבית בורגני טוב כמוני לא ישבו בו, לא בגלל החשש מהפנתרים אלא כי האוכל לא היה משהו והקפה היה ככה (גם זה חשוב בבית קפה, אגב). זה לא לוקח מאום מחנו הרב של המקום וייחודו, וכשאדון קופ הכריז בגיל 86 שדי ומספיק והעביר את השרביט לבנות משפחתו, אבלה ירושלים מאוד. זמן קצר לאחר מכן החליטו ממשיכות הדרך שזה לא בשבילן והמקום חיפש מפעילים חדשים.
שווארמה. זה מה שרצו לפתוח שם. יהודה אסלן, איל מסעדות ירושלמי (‘לינק’, ‘יהושוע’ ועוד), התחלחל. “לא שיש לי משהו נגד שווארמה”, הוא אומר, “או חלילה נגד מי שאוכל שווארמה, אבל רבכ, זה טעמון!”. אז בניגוד לכל השיקולים הכלכליים ולמרות לחץ הזמן והפרוייקטים האחרים הוא לקח את המקום, שיפץ, ניער, מתח והשבוע גם פתח מחדש (בתוספת שם המותג ‘לינק’ לצד השם ההסטורי).
יצא מקסים. טעות נגרות מבדחת מותחת לכל אורך הקיר הימני של המקום הזעיר רהיט שלא ברור אם הוא מדף לעיתונים או ספסל. “הבנו שזו טעות מאוחר מדי”, מסביר אסלן בחיוך, “כשהבנו, אנשים כבר הפכו את זה למין בר ישיבה ירושלמי בסגנון חדש: אתה יושב על המדף ומניח עליו את כוס הקפה לידך, כי אי אפשר לשים שולחן במעבר. אבל זה חמוד, אנשים מתים על זה”. גם האוכל חמוד וכולל הרבה דברים שאינם שווארמה: רגל קרושה יש, כבד קצוץ יש, כריך קורנד ביף (מעולה!) יש והשוס: גפילטע פיש שאסלן סירב להוריד מהתפריט, אבל עם רוטב שעשוי מעריסה ולימונים כבושים, כדי שזה יהיה אכיל. שנאמר: יחד שבטי ישראל.
יחד עם בירה מהחבית במבחר גדלים (אפילו בכוסות קטנות מאוד), קפה טוב ונוף של כל מטורללי ירושלים החולפים במדרכה ממול – מדובר בלהיט.
