כשיצחק חזקיהו, הבעלים של המסעדה האתיופית ‘טנאת’ החליט לפתוח בית אוכל, היה לו ברור שהמקום שלו יהיה צמחוני. “אני יכול לחפור לך די הרבה זמן על הנושא הזה”, הוא אומר, “אבל בגדול, צמחונות תמיד נראתה לי הברירה הכי הגיונית וטבעית, עוד כשהייתי קטן. אני חושב שכל ילד, כשהוא מכיר חיות, אוהב אותן, משחק אתן ואז פתאום מבין שגם אוכלים אותן, הוא חושב ‘מה, באמת? ככה זה עובד?’. אני זוכר שכשאני הבנתי את זה כילד, הבטתי במבוגרים, גם בהורים שלי ובבני משפחה אחרים, ופשוט לא האמנתי שהם שותפים לזה. ככה זה אצל כולם, לא?”.
כשיצחק חזקיהו, הבעלים של המסעדת האתיופית הצמחונית ‘טנאת’ החליט לפתוח בית אוכל, הוא התלבט בין השם ‘אמא’ לבין השם ‘בריאות’. בסופו של דבר הוא חיבר בין שתי המילים האלה, באתיופית, ויצא לו ‘טנאת’ – בריאות של אמא. איזה יופי של שם, ואיזה יופי של מקום.
כשיצחק חזקיהו, הבעלים של המסעדה האתיופית הצמחונית ‘טנאת’ מחייך, נראה שאור גדול בוקע מהמטבחון הקטן שבירכתי המסעדה ברחוב צ’לנוב. יש לו אישיות קורנת, ליצחק, ואהבת אדם מדבקת, והתלהבות של ילד קטן. ויש לו גם כישרון לבישול, וידע בתזונה ואופטימיות וחן. מה עוד צריך? ממש כלום. שהרי יש לו המון. המסעדה הקטנה והיפה שלו נשקפת לרחוב תל אביבי ישן ועייף. אבל יש לה סיפור לספר, ואוכל טוב להגיש, ואפשר להתייחס אליה כאל נוה מדבר קטן וברוך.
המנות גדולות מאוד וזולות מאוד ונועדו לחלוקה בין שניים או שלושה סועדים. אשר על כן, שולחן רגיל במילא אינו יכול להכיל יותר משתי מנות – הן מוגשות על מגשים גדולים ורחבים. האינג’רה נפלאה, לא חמוצה או אלימה כפי שלפעמים פוגשים במסעדות אתיופיות, ואת החריף – אבקת הדוקוס הכתומה (“זה מורכב משבעה-שמונה תבלינים”, מסביר יצחק, “האמת – אני לא יודע מה אמא שלי שמה בתערובת”) – מגישים בצד, בנפרד. כל אחד יכול לשים כמה שהוא אוהב. על האינג’רה יש תבשילון עדשים, סלט טרי וטעים, תבשילון מנגולד, תבשילון תפוחי אדמה, ועוד. מה שאין, לא מעל ולא ליד, הוא סכו”ם. אינג’רה אוכלים בידיים. מי שממש-ממש מתעקש יכול לקבל מזלג אבל בינינו – זו פדיחה.
עוד יותר נפלאה (וזו חתיכת הישג) הייתה הקיטה פתפת. טוב, עכשיו צריך לכתוב את זה באותיות לטיניות כדי שתדעו איך הוגים את שם המנה המיוחדת והטעימה הזו: Qita ftft כן, כן, ftft, עם ארבעה שוואים בזה אחר זה. מדובר בלחם אתיופי שמוכן על המקום במחבת (לא אינג’רה, יותר דומה לפוקצ’ה), ואז נפרס לקוביות קטנות שמוקפצות בחמאה טבעונית (מכינים את זה מגרעיני חמניות – הרי אין כאן מוצרי חלב), מתובלות בכורכום, זנגביל ועוד תבלינים ומוגשות עם סלסת עגבניות טריות. חלום כמה שזה טעים: “זו המנה שאני הכי אוהב”, מעיד יצחק, “אז אני אוכל אותה רק פעם בשבוע, כדי שהיא תישאר לי מיוחדת”. שימו לב: את הקיטה כן מקבלים עם מזלג.
אגב, רק שתדעו (הנה שיעור קטון באתיופית), שאפשר להכין את המנה הזו גם מבצק מפורר לגמרי. אבל אז לא קוראים לה קיטה פתפת אלא קיטה פרפר (גם כן עם ארבעה שוואים).
לקינוח יש קפה שיצחק מכין מפולים שהוא קולה במחבת במטבח הקטן והפתוח שלו. זה עושה די הרבה עשן וזה כיף גדול, ואחר כך הוא טוחן אותם, מכין קפה ומגיש לקינוח, לצד תמרים. כמה מקוריות, כמה צניעות, כמה נועם, כמה חן! וכמה לקוחות מגיעים למסעדה אתיופית צמחונית חצי טבעונית ברובע שאינו הזוהר ביותר בתל אביב?
“מגיעים מספיק”, אומר יצחק בחיוך, “מספיק כדי לפרנס אותי. וחוץ מזה, כשפתחתי את המסעדה, לא חשבתי דבר ראשון על כסף. רציתי שיהיה מקום חם, ושמח, שמכבד אדם ומכבד חיות. זה הרבה יותר חשוב, לא?”.
בהחלט כן. איזה כיף שיש מקומות כאלה בתל אביב ואיזה כיף שיש אנשים כאלה בעולם.
