"אני נשבעת לך", אומרת אמא של הבת שלי, "אני נשבעת לך ביקר לי שזה היה פרדס נטוש!". כך היא טוענת בלהט בעודה דוחפת לידי שקית מלאה בקלמנטינות מושלמות: קצת פצועות, קצת חבולות, אבל דקיקות קליפה, נטולות חרצנים ומתוקות מדבש.
"נטוש…", אני מתחסד בזעף, "בטח השומר הלך לעשות פיפי".
"נטוש, אני אומרת לך. לא טיפלו בו כבר שנים".
"ואת טיפלת".
"נו גילי, קח, עשה עוגה, וסתום".
וזה בדיוק מה שעשיתי. ריסקתי את הקלמנטינות עם הקליפה (שהרי שם כל הטעם והארומה של הפרי הפלאי הזה) ונשאתי תפילה לבוראת שהיא לא תעניש אותי או את העוגה.
אחר כך פעלתי כפי שפועלים בעוגה רגילה: שלוש ביצים, אחד שמנת חמוצה, שני שליש כוס סוכר… אתם יודעים. בקמח הייתי יצירתי: חצי רגיל וחצי מלא. אבל אפשר בהחלט לדבוק בקמח הלבן הישן והטוב. והנה העוגה רגע לפני שהיא נכנסת לתנור – כבר פחות כתומה (אבל אל דאגה, אחרי האפייה הבצק יקבל צבע כתום זרחני).
מה אני אגיד לכם – יצאה עוגה פגז. קצת דחוסה, אבל האמת, אני אוהב מרקם כזה – פחות ספוגי, יותר לעיס. מי שרוצה עוגה פרווה יכול להחליף את החמאה בעוד חצי כוס שמן קנולה ואת השמנת במעדן סויה או בקרם קוקוס26. ואפשר להכין את העוגה גם עם תפוז או עם לימונים, אבל הכי כיף קלמנטינות.
יאללה, לעבודה:
