בימים שלפני תחרויות הבישול בטלוויזיה, בעידן שלפני האינסטגרם, אכלו כדי לשבוע וליהנות ובישלו כדי לשמח (ולא כדי לצלחת). מי היה מאמין – כדי להיות טבח היית צריך ממש ללמוד (ולא רק להעלות תמונות בעינסטוש). זו הייתה גם שעתם היפה של חומרי הגלם המכוערים: אוכל חום? בכיף! עוגות כהות בלי קישוטים? אם טעים, למה לא? אפילו חבושים, שאינם הפירות הפוטוגניים ביותר בסל (עם כל הזיפים שלהם) היו מלכים. הנה הם אצלי בבית, עם ליים אחד שהתגנב לתמונה:
חבושים (שלמרבה הצער יש לומר את שמם בבי"ת דגושה) מניבים לפתן נפלא בכמעט אפס עבודה. כמעט, כי כולם מפחדים משלב הקילוף והפריסה של הפרי הסרבן והעצי הזה. ובכן: אין צורך לקלף (הקליפה שלהם אכילה בדיוק כמו קליפה של תפוח, ובטח תכף יגידו לנו ששם כל הסיבים). והחיתוך? אם מוותרים על איזה 10% מבשר הפרי ולא מתעקשים – זה לא כזה סיבוך. חותכים, מוסיפים ליים אחד חתוך, מים, סוכר וארבעה מסמרי ציפורן ותראו איזה יופי:
עכשיו מבשלים עד שמאדים, מצננים ו… זהו. יש לפתן.
יאללה, לעבודה:
