הדרום, כידוע, הוא ארץ אחרת: הכול גדול יותר, נדיב יותר, לבבי יותר. או, אז בעניין נדיב יותר, קבלו את פרט הטריוויה הבא: במסעדת 'הפינה של אילן' בנתיבות, תמצאו לא אילן אחד, אלא שניים: אילן בעל הבית (כורדי) ואילן הטבח (תוניזאי). אני מציין את העדות, כי זה חשוב מבחינת האוכל. בעל הבית הלבבי ממליץ בכל פה "על הקבב שלנו. קבב כורדי אסלי בלי משחקים!". אבל בתהלוכה האינסופית של המנות הטעימות המגיעה מן המטבח, מככב גם קוסקוס עם מרק ירקות סמיך ונהדר שהוסיפו לו גם קובה. וקוסקוס זה הרי תוניזאי (או צפון אפריקאי, לא באנו לריב). אז איך? העלמה היפה שמאחורי הדלפק מסבירה: "התחלנו כורדים לגמרי, אבל יש בנתיבות המון תוניזאים, מה לעשות".
אני אגיד לכם מה לעשות: להזמין את הקוסקוס, ואת הקבב, ואת הכפיתות (קציצות ירק) המעולות, שאינן מה שמקבלים במרכז כשמזמינים קציצות ירק, כלומר משהו עצוב שמבוסס על ברוקולי וטופו, אלא קציצות שחומות מבחוץ, ירוקות-אדומות מפנים ומתפוצצות מטעם. אה, ותזמינו גם את העוף מהטבון, ואם אני כבר אומר לכם מה לעשות – דלגו על סלטי הפתיחה. נדמה לי שהם מגיעים בחינם, אבל חבל לתפוס מקום בבטן. הם לא מספיק מיוחדים. המנות העיקריות – דבש. והצוות – עוד יותר.
