למה אנחנו לא אוהבים מסעדות מפורסמות? זה מוזר. כלומר, אנחנו אוהבים אותן, ברור שכן, אבל אם מישהו אומר לך “תן לי איזה מקום טוב בתל אביב”, אתה לא תעצום עיניים ואז תגיד ‘טופולופומפו’. וכנ”ל לגבי ירושלים ו’מחניודה’ וגו’. אולי זה כי כולנו רוצים להרגיש שיש לנו מקום סודי שהוא רק שלנו, ואם לא רק שלנו, לפחות שייך ליודעי ח”ן. כזו היא ‘בבי בר’, מסעדונת משלומפרת לכאורה ברחוב בן יהודה בתל אביב (אתם חייבים לראות את המעבר מהחדר הראשי למשני. מדובר בחור בקיר, על כל המשתמע מכך). אבל כמה חן!
בעצם, המקום קם בזכות סגירת ויינברג ביסטרו שהיה שם קודם. העובדים הם אלה שהחליטו להמשיך להפעיל את המקום, עשו מעט קוסמטיקה (כאמור, העיצוב נותן משמעות חדשה ומטורללת למושג “שכונה”), הביאו מתכונים מן הגורן ומן היקב וקיוו לטוב. ואוי, כמה טוב הגיע! האוכל ב’בבי בר’ רק נראה פרום. בעצם, מדובר בבישול של מישהו שיודע בדיוק מה הוא עושה ומדובר בהפגנה של ביטחון עצמי בלי תעופה עצמית מוגזמת. הסלטים נהדרים. הסביצ’ה אחלה, הטלה המפורק על הלחוח כבר נוגע בשמיים, מסבחת השורשים מרגשת ואפילו הקינוח הטבעוני (המתחלף) – מלבי קוקוס עם דובדבנים, ממש מרגש.
בתחום הקינוחים, אגב, תמיד אפשר להישען על הגלידריות של בן יהודה (אני חושש שאבי-סבי ייזכר יותר בזכות הגלידריות מאשר בזכות המילון הגדול). אבל חכו, עוד לא גמרתי לשיר את שבחי בבי: השירות נהדר, ידידותי ולא מעיק, גודל המנות קולע בול למה שצריך (לא זערוריות אבל גם לא בגודל אבוס), מבחר היינות נהדר (אומרים שיש גם אחלה קוקטיילים – עוד לא טעמתי) והמחיר – המחיר מתאים בדיוק לגודל המנות: לא זערורי, אבל בטח לא גדול. בואו נאמר, בינוני מינוס.
עכשיו רק שיחלישו את המוסיקה האיומה, ואני מתחתן איתם לאלתר.
