כבר שנים שאני שרוי באודיסאה טעימה ומפרכת מאוד, בחיפוש אחר המסעדה הבוכרית המושלמת. מועמדות לא חסרות (מדובר בעדה מופלאה ורעבה במיוחד): מסעדת ירושלים, מסעדת פרגנה, מסעדת מיאמי, מסעדת סמרקנד, מסעדת לאס וגאס, לחם בוכרי האלוהית בקריית גת, בית בוכרי האלוהית לא פחות באשקלון – בקיצור, יש ויש, בלי עין הרע. אבל לאחרונה חלה התפתחות דרמתית בתחום, שקורעת את הקהילה הבוכרית בכלל ואת זו שבנפת אור יהודה בפרט לגזרי גזרים. המדובר במחלוקת משפחתית סוערת בין שני אלופים בתחומם – אילוש וסמיון (שניים מתוך אחד עשר אחים בוכרים), שבמשך שנים ניהלו שותפות קבב רוגעת ולאחרונה נפרדו דרכיהם. לא אלאה אתכם בכל הפרטים נוטפי הדם, היזע, הדמעות, הארס ושומן הכבש, רק אציין שבסופו של דבר, שב סמיון אל המסעדה בה התחילו האחים את דרכם (שהשתרגה, עם השנים, לכמה מסעדות ואף לאולם אירועים שלא הרווה את השניים נחת) – מקום צנוע בפאתי אור יהודה, לא על ריביירת המסעדות של רחוב יחזקאל קזז, המכונה בפי העם ‘הפחון הצהוב’ על שם צבעו ופארו. ושם, גבירותי ורבותי, טמון האושר.
כבר יצא לי לאכול אצל סמיון כמה פעמים. בתוך עמו הוא יושב, והבוכרים נשבעים שמדובר באיש שיש לו “יד לקבב”, מה שאומן שאלוהים חייך אליו בענק. אין, אין כמו הקבב הבוכרי של סמיון וכפי שהוא מעיד על עצמו בגאווה “אני, אין לי סודות. אני יכול ללמד אותך לעשות קבב מתי שתבקש. אבל גם אם תלמד לא תצליח”. והוא צודק. לגמרי צודק.
אבל מה לעשות שלא נולדתי בוכרי, כך שקבב, אלוהי ככל שיהיה, אינו צועד אצלי בראש מצעד הפזמונים. אני – תנו לי תבשילים. והרי הבוכרים, בלי עין הרע, אלופים בזה: למה להתעקש על קבב כשיש לגמן, גוש גידז’ה, מנטו, צ’יבורק ובעיקר אוש פלוב? ומישהו שאלוהים חייך אליו – בטוח שהוא טוב גם באלה. בקיצור – רמזים נרמזו, שליחים נשלחו, פוליטיקה פנים עדתית רחשה, חוטים נמשכו ובסופו של דבר הגיע המסר הבא מכיוון סמיון (על ידי שליח בוכרי): “תגיד לחבר שלך שייתן לי התראה של שלוש ימים ואני מכין לו אוש פלוב של גברים”.
צריך להבין: אוש פלוב של גברים זה לא ביטוי. זה באמת שם של מנה – אצל הבוכרים, את האוש פלוב האמיתי – תבשיל אורז וכבש המתבשל על דג ואושטון (אלה שמות כלי הבישול) מכינים רק גברים, והם מכינים אותו לעצמם. לנשים אין מרשים להתערב בבישול וגם לא באכילה. ככה אפשר לעשות את האוש פלוב חריף יותר, שחור יותר (בגלל טיגון נמרץ של הבצל) וגם לתבל את השיחה והזמר בתכנים מפולפלים. מה אני אגיד לכם, ההתרגשות הייתה רבה, ההתראה המשולשת ניתנה ובשעת צהריים מוקדמת, התכנס שולחן של גברים בלבד בפחון הצהוב לארוחה עם אוש פלוב “שכבר ממוקדם בבוקר אני עובד עליו”, הבטיח סמיון, “עם שמן שומשום שהביאו לי במיוחד מבוכרה”.
מיד עם הכניסה פרצתי למטבח כדי לבדוק מה מצב האוש פלוב. הוא נמנם שם, במצב ראשוני למדי, בסיר מבעית בגודלו. האורז המשמש להכנת האוש פלוב הוא אורז עגול בלבד (ממש כמו בריזוטו ובפאייה). השמן, כאמור, הוא שמן מיוחד מבוכרה ואילו נתחי הבשר הוחלפו מפאת גודל האירוע מנתחי כבש (מעדן בזכות עצמו) לנתחי זנב שור. העשרת האוש פלוב בנתחי זנב מספקת לתבשיל הרבה טעם אבל חשוב עוד יותר – הרבה ג’לטין, המופרש מהעצמות מסמיך את האוש פלוב והופך אותו לגברי אפילו עוד יותר. מן הנתחים האלה נובעת גם הברכה המסורתית שאומרים עם כל כוס וודקה שמרימים לחיי סמיון והאוש פלוב: “שיהיו לנו זנבות ארוכות”.
עד שהאוש פלוב יורכב ויוכן סופית, הגיע סמיון עם אפריים (עוד אחד מאחד עשר המופלאים) ועם מגש של צ’יבורק – מאפים דגולים ממולאים בבשר, בצל ושומן. אפריים הסביר שמדובר במתכון של הסבתא (אני לא בטוח שהפרטית שלו. הוא אמר “מתכון שלמדתי הרבה-הרבה שנים מנשים מבוגרות”) וסמיון ניאות להצטלם עם הצ’יבורק. אני מצרף תמונה של המאסטר ומציין שעירקי מוסמך שנכח בארוחה, הודה בעוגמה ש”זה ממש כמו סמבוסק, אבל פשוט יותר טוב”.
אני חייב לציין במאמר מוסגר, שהבוכרים מגלים עדינות ונדיבות כשבני עדות אחרות מודים בחולשתם. חיוך של הבנה, מצמוץ של הסכמה, וזהו. לא לוחצים על זה. הרי אנחנו גברים. עוד קצת סלט, עוד קצת וודקה, והנה קבב-אצבע-אלוהים של סמיון מגיע לשולחן. אין דברים כאלה. מלווים את הקבב רק בסלט בוכרי (עגבניות, בצל, כוסברה ופלפלים חריפים) כדי לא להסתיר. מכבים את בעירת החריף בקרעי לחם בוכרי ומהר-מהר עוד כוסית וודקה עם הברכה המסורתית “שיהיו לנו זנבות ארוכות”. עוד אנחנו מברכים ופתאום מגיע לחניון המקיף את הפחון מיניבוס ובו “הקבוצה של הכותל”. מתברר שמשפחה בוכרית חגגה בר מצווה לילד והיישר מהכותל הגיעה לאכול אצל סמיון. היו נגנים, היו ריקודים, היה שמח.
ואז הגיע המלך. האוש פלוב של הגברים. זה בא בקערת קרמיקה ענקית (בערך בגודל גלגל של כרכרה), בצבע חום-אדום מנוקד בשפע כוסברה ובצל ירוק ומשובץ בזנבות, גזר ובצל. קשה לתאר במילים כמה שזה טעים. כל גרגר אורז מצדיע לך לחוד. האורז אינו סמרטוטי – יש לו נוכחות והוא מתפקע מעסיס מתוק של גזר ומשומן של זנב. הבשר מעולה. נכון, בבוכרה היינו (איזה היינו, אני בכלל תימני! אבל בוכרי בשאיפה) משתמשים בכבש, אבל לכבשים אין עצמות באליה ואילו לפרות יש ויש עצמות בזנב. ובעצמות יש ג’לטין והג’לטין של העצמות הופך את האוש פלוב לעז וסמיך אבל בה בעת עדין ומורכב. וזה ממש, אבל ממש מצריך עוד וודקה.
אחרי כמה שירים, כמה ברכות, ושלל איחולים והשבעות בענייני זנבות ארוכות, הסתיימה הארוחה. יצוין שחמישה גברים נחושים בני עדות שונות (כולל בוכרי אחד) לא הצליחו לכלות אפילו חצי מצלחת האוש פלוב. המחיר (150 ש”ח לאיש) היה בדיחה. זה היה שוה לפחות כפול. אבל למה לי לריב עם סמיון? עכשיו אני במשא ומתן אתו על ארוחה מיוחדת של קבצ’וני, המנה הלאומית של העיר פרגנה. “כזאת תפוח אדמה”, מבטיח סמיון, “לא אכלת אפילו בחתונה שלך. וגם צלעות כבש. רק תן לי התראה של שלוש ימים”.
