כל מה שעיראקים עושים – הם עושים יותר טוב. ככה זה. קובה, ניהול חשבונות, כתיבת ספרים – הם אלופים. וגם במוסקה הגביע שוכן בארונם. אינגריי היא המוסקה של העיראקים – תבשיל שכבות של חצילים, בשר, עגבניות ורוטב עגבניות חמוץ מתוק (מה היה הרעש הזה? אה. כל היוונים התפלצו כי אמרנו חמוץ-מתוק). אבל כיוון שמדובר בתבשיל עיראקי – רב הנסתר על הגלוי, או ליתר דיוק, מניין גירסאות האינגריי כמוהו כמניין כל הסבתות העיראקיות בעולם + 1. ולמה + 1, אתם שואלים? כי יש גם הגירסה שלי, שהיא שילוב של כל מה שלמדתי בתוספת כמה משוגות שלי (כמו למשל להוסיף כרישה לבצל, ליתר מתיקות, או להאמין לקבוצת סבתות עיראקיות קטנה אך נחושה, הגורסת שבתבשיל הזה יש להשתמש במלח לימון ולא בלימון טרי).
זה מתחיל בטיגון חצילים ואני, עיגולד שמאלני, מחליף את הטיגון באפייה בתנור: פורסים לאורך לפרוסות עבות (זה חשוב, כי הן מאבדות נפח באפייה), מרפדים תבנית בנייר אפייה ומושחים אותו במעט שמן זית, מניחים את הפרוסות מעל ומושחים גם אותם בשמן זית ויאללה – 250 מעלות. זה נצרב יופי – למעלה מהשמן ולמטה מחום התבנית.
אבל רגע, בכלל לא התחלנו אפילו את המריבות העקרוניות. נניח שעל האפייה במקום טיגון התפשרנו, ועל הכרישה בתוספת לבצל מחלנו – איך ייכנס הבשר לסיר? או, כאן פורצת מלחמה. חצי מהעדה מצדד בקציצות. החצי השני נשבע שרק בשר בקוביות. אני מעדיף את הקוביות ושימו לב: אין שום צורך לטגן (אבל לבשל קודם במים עד כדי ריכוך דווקא כן). אבל חכו. עכשיו התימני מחליט שהוא מוסיף שכבת גזר. מה פתאום גזר? כי בא לי. וזה מתוק ומתאים. מה תעשו לי?!
וכמובן נשאלת השאלה כמה שכבות יש באינגריי שלך. יש הדוגלים במיעוט שכבות: שכבת בצל, שכבת בשר, שכבת עגבניות, שכבת חצילים וזהו. אני דווקא מאמין בשתי שכבות מכל סוג. אני מודה שזה לא ממש משנה את הטעם, וכל אחד לפי דרכו.
לסיום, רוטב עגבניות חמוץ-מתוק (אשכרה מוסיפים סוכר, כמו בקובה-סלק. עדה חסרת בושה, העיראקים). הרוטב צריך להיות לא מאוד נוזלי, משום שהירקות יפרישו מוזלים במהלך הבישול ואילו אנו דווקא שואפים לתוצאה סופית סמיכה ונטולת נוזלים – כי אינגריי שבסוף לא מנגבים את הרוטב הסמיך שלה מהצלחת בכמה פרוסות לחם, היא פשוט לא אינגריי.
יאללה, לעבודה:
