הכריכים של רחל בן אלול עשו להם שם קודם כל בגלל מצויינותם, אבל לא פחות מזה בזכות 'מאסטר שף'. זה העולם וככה הוא מתנהל ובטח שלא נריב על זה כי למרות שזה לא צריך להיות ככה, יש דברים הרבה-הרבה יותר גרועים. רחל וכריכיה התמקמו בבוטקה חמודה להפליא בשדרות בן מיימון בירושלים, בלב רחביה, והפכו למוסד. בעולם של בום טראח, בעולם שמאמין בכלל KISS (כלומר Keep It Simple and Stupid) הכריכים האולטרה שופעים ומורכבים של רחל הם שינוי מרענן וכן, יש להם נישה משלהם.
השאלה היא אם זה עובד גם בלי רחביה מסביב. הסניף התל אביבי של רחל ממוקם בשוק שרונה, בלב הבלגאן. פעם זה היה של גינדי (כיום המתחם בבעלות ביג ומגה אור) וחוסר החן הגינדיי ניכר עדיין: למרות השיש, למרות השילוט (ואולי בגללו) הכול גדוש מדי, נוצץ מדי, רועש מדי, מגובב, דחוס, ההפך מאלגנטי ולא כל כך נעים. איפה זה ואיפה שדרות בן מיימון.
וכאן, בתוך הגודש הזה, פתאום נראים הכריכים של רחל גדושים מדי גם הם. האם באמת צריך י"ד מרכיבים בכריך טבעוני (בלי לספור את הזיתים שליד ואת הלחם ואת הטחינה והסילאן שעל הגג?) אני לא בטוח. זה קצת מזכיר את ארוחות הטעימות שפשו בכל מקום, עם ח"י מנות זערוריות שלאף אחת מהן אין מספיק אמירה, ושבגלל הגבב שלהן הכול לוקח יותר מדי זמן.
השירות במקום חמוד ולבבי ונדיב מאוד. יש קצת פירוטכניקה משעשעת (על הגג של הכריך זולפים טחינה וסילאן וחורכים אותם במיני להביור). הכריך עצום בגודלו ובהחלט שווה 59 ש"ח (זה הטבעוני. כריכים עם דג יעלו טיפונת יותר) כי מדובר בכריך שיכול להשביע זוג בקלות, או יחיד (למשל אותי) הן בצהריים, והן בערב, שבו אכלתי את החצי השני. אבל הטעם – לא שזה לא טעים, אבל זה גדוש מדי ואתם יודעים מה? לא מספיק טעים. בעצם זו מלכודת אינסטגרם. די משתלמת, אבל מלכודת.
