איך שאלדד שמואלי פתח את מאפיית אלחנן בקיבוץ משמרות התאהבתי בו עד לשד עצמותי. ראשית, מדובר באיש מוכשר להפליא. שנית, הוא אפילו יותר נחמד ממוכשר. שלישית זה שהוא קרא למאפייה/מסעדה שלו 'אלחנן' (על שם אבא שלו!) ולא 'וילאג' בייקרי' או שאר זוועות לועזיות – זה כבר שווה פרס ישראל. אבל רביעית, ולא פחות חשוב, היה סלט קרעי הלחם. סלט שהוא ארוחה שלמה: צלחת עם טחינה גולמית שמן זית ופלפל חריף, מעל קרעים גדולים של לחם מחמצת טבולים בשמן וקלויים עד פריכות, ומעליהם עגבנייה, בצל ושום קלויים. לטעמי, זה היה הסלט הכי טעים בארץ.
אשר על כן, עשיתי לעצמי מנהג: בכל פעם שהגעתי למשמרות, נכנסתי למאפיית אלחנן והודעתי לצוות "או שאתם מביאים לי סלט קרעי לחם במיידי, או שאני מצית את עצמי!". עד שפעם נכנסתי ואמרתי, ואז הבחורה בדלפק השיבה: "אני הולכת להביא לך גפרורים, אבל בבקשה תעשה את זה בחוץ כדי לא להפעיל את גלאי העשן". לזוועתי, התברר שאלדד שמואלי עזב, ואיתו הסלט.
כך חייתי גלמוד ועזוב שנים מספר, עד שהנה התברר ששמואלי פתח מקום חדש ב'פארק כרמים' שבכניסה לקיבוץ קריית ענבים. גם המקום החדש נושא שם עברי להלל: 'נעה, אפייה מקומית' (הפעם על שם אמא שלו) אבל זו יותר מסעדה ממאפייה. מקום ענק, שעוד לפני שמגיעים אליו עוברים לצד פארק השעשועים החדש של הקיבוץ, ובו מבנים אימתניים שיכול להיות שהם מתקני משחק לילדים, אבל אם אתם שואלים אותי, מדובר בכן השיגור של הלוויין הישראלי אופק.
טוב, נכנסים ומגלים מסעדה יפת מראה המשמשת גם כמאפייה. אופן ההזמנה מוזר מעט: אתה מזמין בדלפק, משאיר מספר טלפון, וכשמוכן שולחים לך ווצאפ. הזמנתי קרואסון ג'נדויה שהיה כעור למדי אבל ממכר, וכמובן את הסלט המהולל (ראו תמונה ראשית) שהיה נפלא כתמיד. שמחתי לגלות שהמחירים אינם גבוהים. הצטערתי (שלא לומר הזדעזעתי) ללמוד שאין מוכרים יין לפי כוסית אלא רק בבקבוקים.
אבל מה זה חשוב. אלדד שמואלי חזר והסלט שב איתו. עוד מעט תתרחבנה שעות הפתיחה גם לשבת וגם לערב, וליהודים תהיה אורה ושמחה.
