בואו נתחיל ונאמר שאני תימני בן 62, ולכן יש דברים שקשה לי איתם, וזה לא אומר שהם לא מוצלחים. למשל המוסיקה בקפה/מסעדה הוותיק 'טוני ואסתר' שבקצה שוק לווינסקי בתל אביב: זוועת עולם. הן המוסיקה עצמה והן הווליום. ניסיתי, בחיי שניסיתי לשבת בפנים – לא הלך. אי אפשר. רעש. היגרתי החוצה וגם שם לא היה שקט. ושוב אני מדגיש: בהחלט ייתכן שהבעיה היא באזני הקשישות, שכן כל אותה עת היה המקום מלא והלקוחות נראו מרוצים בתכלית (וצעירים בתכלית).
ועתה, הבה ניגש לעיקר: דור ונגר, שעד לא מזמן הייתה לו מסעדת 'ארטל/פורמל', השתלט על המטבח של 'טוני ואסתר'. השתלט זה אומר שכל האוכל שלו וכנראה גם רוב הסרוויס (יש לו פטיש לחרסינה) ושהאוכל נ-פ-ל-א, טעים, חכם, לא יקר, מקורי וכייפי לתפארת. זה מתחיל בצלחת של חמוצים ומותססים, ממשיך בסלט תפוחי אדמה פשוט וטעים, נוסק לקציצות פראסה על יוגורט עלי גפן ובצל ירוק, מתפתח למרק בשר ושעועית שהוא ארוחה שלמה, ואז מגיע שניצל, פשוט שניצל ענייני וטוב עם פירה כמו שצריך וגם סלט ירוקים עם פומלה. מה אני אגיד לכם. בינגו (מובן שיש עוד מנות רבות בתפריט והן מפתות ולא יקרות בכלל. יש סיבה לחזור שוב ושוב ושוב).
לקינוח, הזמנתי איטון מס. כמה מסעדות בארץ אתם מכירים שמגישות איטון מס? המנה הזו היא מנה בריטית קלאסית (כן, מקורה אמור להיות בבית הספר המיוחס) והיא מורכבת מתותים, קצפת ומרנג. אלה מסודרים לתפארת בשכבות אלא שלפי הסיפור, פעם, בפיקניק באיטון, בא כלב, התיישב על המנה ובלגן אותה (מס באנגלית = בלגאן). ולכן קצת מחרבשים אותה לפני ההגשה. המלצרית שאלה "אתם מכירים את המנה?", ואני השבתי בגבהות אף שבטח, ואז היא אמרה בחשש "כלומר, אתם יודעים שאצלנו זה מוגש עם פלפל שחור, בלסמי מצומצם ובזיליקום?".
תשמעו. אני תימני בן 62. אני ש-ו-נ-א יצירתיות יתר של ילדים במטבח. לא סובל הל בווינגרט, לא מתרשם ממיץ תפוזים בקובה, מתעב פיצה עם אננס. איך דור ונגר עושה לנו את זה? איך הוא לוקח מנה קלאסית ומחרבש אותה כמו הכלב באיטון?
ובכל זאת הזמנתי. המנה הגיעה (ראו תמונה ראשית). עם הפלפל. עם הבלסמי. עם הבזיליקום. וזה היה האיטון מס הכי טעים שאכלתי ב-62 שנותי.
