כל כך, כל כך הייתי מודאג במונית למלון המלך דוד. אפילו הנהג נלחץ. "חובב", הוא אמר, "מה קרה? למה אתה עצבני?". הסברתי לו שאני הולך לאכול בגריל רום החדש (יחסית) של מלון המלך דוד. "נו?", הוא שאל. "כשר", אמרתי לו. "כשר זה טוב, לא?", הוא ענה. "לא כשמדובר במסעדות יוקרה של מלונות יוקרה", השבתי והוא נד בעצב: "אתה יודע מה", הוא אמר, "אתה צודק. אני עבדתי טבח הרבה שנים. במלונות. זה לא אוכל שהייתי רוצה לאכול בבית. ועדיין… גריל רום במלון המלך דוד… הצרות שלך והכסף של רוטשילד".
זה לא ניחם אותי. היו לי סיבות טובות לחשוש. בעבר, נהוג היה לומר שמספר מסעדות היוקרה הכשרות במלונות ארצנו זהה למספר האצבעות בכף יד אחת. של דג. יוקרה, כן? כי בארוחות בוקר מצליח להם, ולפעמים אפילו בארוחות קלות. אבל כשמגיע הזמן להפיק ארוחת ערב של ממש, זה פשוט לא עובד: החלל גדול מדי ונראה כמו אולם חתונות, הצוות כבר חירש מרוב האגדו-דו-דו, הפיחלוץ מביך, וכמובן – הכשרות, שהיא אויבתן המושבעת של מסעדות יוקרה (ויש מסעדות פשוטות יותר וכשרות ונפלאות, אבל זה סיפור אחר). בקיצור, אלה אינן מסעדות יוקרה, אלה מסעדות יומרה.
וא-פרופו יומרה – זה ששם המסעדה של מלון המלך דוד הוא 'גריל רום' ושבאתר שלה כתוב שהיא "מייצרת חלל נוסטלגי ועל-זמני" – זה לא מדאיג? הכי מדאיג.
אז הייתי לחוץ, כי אני שונא לכתוב ביקורות שליליות. ואז הגעתי למלון, שתמיד כך כך כיף להיכנס אליו ושהקיטש הפרעוני של טרקליניו מטיל עליך מורא, לא משנה כמה פעמים בילית שם וכמה פעמים התארחת שם ובכמה מלונות יוקרה עבדת כסטודנט – זה עדיין הלובי של העם היהודי, כפי שאומרים התיירים האמריקאים, וזה עדיין מרשים. אנשי צוות מאירי פנים לקחו אותי למסעדה, שנשארה באותו מקום כמו בסיבובי היוקרה הקודמים (קדימה ולמטה במדרגות בצד שמאל), ודבר ראשון – תרשו לי לומר בשמחה שהמסעדה יפה ונעימה, אפלולית ולא רועשת, ואפילו אינטימית כך שהיא בכלל לא מרגישה כמו פינה באולם חתונות שסגרו עם קוליסות.
דבר שני, ומשמח לא פחות – סימן ההיכר שלי, כידוע, הוא ההקדמה. אני תמיד מגיע לפני הזמן לפגישות, לאירועים, למסעדות. כך שהתרווחתי בכורסה והזמנתי מרטיני לבינתיים. ומה אתם יודעים – הגיע מרטיני מושלם. פשוט מושלם! זאת ועוד: כל הצוות ידען, אדיב ומקצועי. המלצר הכיר את התפריט על בוריו. מנהלת המסעדה גם כן, הברמן, כפי שכבר צוין, אליל וכמובן מעל כל אלה מרחף רועי ענתבי השף, שכבר כיכב במסעדות רבות, הן כשרות והן פחות כשרות.
בואו לא נשלה את עצמנו – כל האושר הזה מגיע במחיר. הראשונות (סלט עגבניות פשוט ולא מתחכם, כזה שמשאיר את הבמה לאיכות העגבניות, סלט חסה אלוהי, קרפצ'ו בקר) עולות בטווח של 60-80 ש"ח. בעיקריות המפתח פשוט – 68 ש"ח ל-100 גרם בשר מהגריל (סטייק צנוע מגיע במשקל 400 גרם כולל העצם) אבל יש גם יותר בזול – למשל שניצל עגל מעולה ב-105 ש"ח, סטייק פילה ב-188 או דג ב-165. לא זול אבל לא קטסטרופה ואם לא הגעתם עם בן הדוד הקרניבור שרוצה 600 או 800 גרם רק לעצמו, אפשר בהחלט לחלוק סטייק של חצי קילו (כולל עצם) בין שניים ולצאת שמחים, שבעים ולא מרוששים.
ועוד לא דיברנו על התוספות – צ'יפס מעולים, אספרגוס שלא נשחט למוות והגיע רענן ומוצק, שעועית ירוקה טעימה וכמובן סלט החסה המוגש במין כתר כזה על במה, וראוי לכל גינוני המלוכה שמרעיפים עליו. ולמה שלא נזכיר את תפריט היינות הבלתי רגיל ואת הסומלייה הצעיר, הידען, האדיב, הנבון ונעים ההליכות? איפה עוד יש מסעדות שנותנות לך את כל זה? אז כן, במחיר לא זול, אבל אתם יודעים – פעם בשנה, או אם הדוד מאמריקה שומר כשרות – תשמעו, פשוט נהדר!
