מלחמת העצמאות תמה בעצם ב-10 במרץ 1949 עם כיבוש אום רשרש – אילת של ימינו. מי דמיין כשטיפס אברהם אדן על תורן תחנת המשטרה והניף את דגל הדיו, שבמקום תצמח עיר המתמחה בהגשת ג’חנון עם יין נתזים בארוחת בוקר?
האמת – אין כמו אילת. אני מת על העיר הצוחקת, הניחרת, הצוהלת, הפרחית במידה הזאת. איך שהמטוס נוחת (אחרי כל הקפיצות המתבקשות) ואני מתחיל לצעוד על האספלט לטרמינל, אני ישר מרגיש כמו עוף בגריל בתכנית טורבו ומצב הרוח שלי נוסק פלאים. עיר דגולה עם ריבואות נהגי מוניות שרוטים, תושבים נחמדים ועמומים מן החום, נוף נפלא אם אין מביטים אחורה אלא רק אל הים ואוכל… נו, הבה נאמר זאת: ואוכל מחריד.
כל כך הרבה שנים עברו מאז שחרור אילת ועדיין לא הצליחו לפתוח בה מסעדה טובה אחת. היו כל מני הבהובים והיו (ועדיין יש) כל מני מיתולוגיות מקומיות, אבל מסעדה אמיתית, כזו שהאוכל הוא העיקר בה ולא דמות ססגונית של בעלבית עם זקן ויחסים בעייתיים עם תיירות מסקנדינביה – זה לא היה. כשאתה בא לאילת אתה לוקח בחשבון שתאכל ארוחות בוקר ענקיות ובינוניות לתפארת (ג’חנון + נתזים כבר אמרנו?), שיפודים, קצת גרסאות מקומיות של רשתות כמו ג’ירף ומוזס ו… וזהו.
גבירותי ורבותי: לא עוד! לפני כשנה פתחו ענבר שפירא וליאור רפאל, זוג אילתים, מקום הנקרא ‘המסגר 5’ (נחשו באיזו כתובת) ומאז החיים יפים. לא בהכרח החיים שלהם – מסעדה זו עבדות – אבל שלנו בטח. בני הזוג נולדו באילת, למדו בקורדון בלה באנגליה, עבדו בקבוצת המסעדות היוקרתית ‘לה קאפריס’ (כולל בסניף האם המשובח וכולל הקמת סניף במנהטן). ליאור בישל, ענבר התמחתה בקונדיטוריה, וכשנמאס להם מחו”ל “היה ברור שחוזרים לאילת. פה המשפחה. פה הבית, פה החיים”. ופה גם נולד לפני קצת פחות משנה בכורם, צור, “כך שהכל נפל עלינו בבת אחת – חזרה ארצה, ילד, מסעדה”.
ואיזו מסעדה! ‘המסגר 5’, חלל תעשייתי בחלק הפחות זוהר של אילת, היא כל מה שאתה חולם עליו ומתקשה למצוא גם בתל אביב. יש שולחן קומונלי אחד מעץ כבד, עוד פינת ישיבה חמודה, נמוכה ואדומת כיסאות וכמה שולחנות בחוץ. יש גם גינת תבלינים מתוקה בכניסה, תפריטי אוכל ויין הכתובים בגיר על לוחות אבל בעיקר – בעיקר יש שני בעלי בית חייכנים ומאירים ומוכשרים לעילא, ומטבח פתוח, רחב ידיים ואמיתי – לא תפאורה של מטבח אלא מטבח ממש, שכיף להביט לתוכו ולראות איך העבודה בו מתנהלת.
“באתם בדיוק בזמן!”, מתלהב ליאור, “אני מנסה פעם ראשונה את הרביולי שאולי ייכנס לתפריט הערב!”. בצלחת גדולה ועמוקה הוא מניח שיפונאד של ירקות מבושלים, עליו רביולו גדול ושמנמן ממולא בבשר סרטנים ומעל יוצק רוטב עז ומצומצם. גן עדן. אחר כך מזמינים פורק-צ’ופ מילנז (צלע חזיר שעשויה כמו שניצל ומוגשת עם סלט תפוחי אדמה קר וסלט חסה) וגם את להיט הבית – המבורגר שרימפס מנוקד בקצח – חלום.
תפריט היינות זול ומגוון באופן מפתיע ומה שעוד יותר משמח – כמעט כל היינות נמזגים גם לפי כוסית. ואגב מחירים – האוכל אינו זול, אבל בטח ובטח שאינו יקר. זה לא המקום לחפש בו ארוחה מלאה בחמישים ש”ח, אבל מה שכן מקבלים הוא ארוחה כל כך טובה וחוויה כל כך משמחת – שהיא בטח שווה את המחיר בתל אביבי שהיא עולה (עיקריות ענקיות במחירים של 70-100 ש”ח). לקינוח יש עוגות וקינוחים מעולים מתוצרת ענבר – אני ניסיתי לינצר טורט ובראוניז שהוכיחו שבהחלט כדאי ללמוד בקורדון בלה. בין לבין אפשר לנהל שיחה מחוייכת עם בעלי הבית ו/או עם הסועדים האחרים המסבים יחד אתך אל השולחן היחיד או מאיישים את פינת האוכל הקטנה או את הבר (שעליו מונחים בערימה גדולה וצוהלת ספרי בישול מהארץ ומהעולם).
זה כל כך ההפך מסצינת האוכל האילתית שעוקרה פלסטיק, פלסטיק ועוד פלסטיק, זה כל כך אישי, מקורי, חינני, כשרוני, טעים ומואר, שפשוט קשה להאמין. כבוד גדול וחסד רב עשו ענבר וליאור לעירם, ונחת גדולה לכל מי שמזדמן אליה, ויהיה מספיק חרוץ לסטות שתי דקות נסיעה מהנתיב הרגיל של ים-טיילת-מלון כדי לזכות בארוחה שתהיה ללא ספק שיא הביקור באילת.
רק דבר אחד לא נתן לי מנוח במהלך השעה הנפלאה שביליתי ב’המסגר 5′. הבטתי לתוך המטבח וראיתי את ענבר ודורון מלהטטים בו – הוא מטגן, היא מסדרת מנות, הוא קוצץ, היא פורסת, הוא יוצק רטבים והיא מגישה לשולחן ולא יכולתי שלא לתהות מה עושה מסעדה כזו לזוגיות. בסוף לא התאפקתי ושאלתי. “מי הבוס כאן?”, שאלתי והסברתי לעצמי שזו אינה חטטנות, זה תחקיר.
הביטו השניים זה בזה, חייכו, ואז השיבו יחד: “צור. הבן שלנו. אנחנו עובדים אצלו”.
