רגע לפני שזה נגמר
15/09/2015
זוכרים פובידל? כשהיינו קטנים פחדנו מהריבה הזאת. מדהים איך ששזיפי שגיב, אחד הפירות היפים בטבע, המתהדר בשילוב צבעים מהפנט של צהוב וסגול-כחול, מניבים ריבה שנראית בול כמו זפת. אבל למרות
תפריט
זוכרים פובידל? כשהיינו קטנים פחדנו מהריבה הזאת. מדהים איך ששזיפי שגיב, אחד הפירות היפים בטבע, המתהדר בשילוב צבעים מהפנט של צהוב וסגול-כחול, מניבים ריבה שנראית בול כמו זפת. אבל למרות
זוכרים את החבילות שהקיבוצניקים היו מקבלים לצבא? איך קינאתי בהם! נראה היה שבקיבוצים יש מישהו (האקונומית? יוסק'ה מהפלחה? מי?!) שתפקידו לשלוח חבילות לחיילים. לא שהם קיבלו משהו יוצא דופן שלא
אי אז בסוף האלף הקודם, כשעברנו לגור בביתנו שבשכונת ביצרון, היינו טפשים מאוד. הטפשות שלנו הייתה דו שלבית: שלב א: קנינו בית עם גינה (גינה זה איום. גינה זה
יש לי עץ חושחש בגינה. נטעתי אותו לפני כמה שנים אחרי שהתעייפתי מלשדוד את העץ של השכנים או את עצי המדרכת ברחוב לסקוב בתל אביב. האמת – אף אחד לא
זוכרים אותם מילדותנו? הם היו מפחידים: תפוזים שנראו כאילו יש להם מחלת עור, ושכשחתכו אותם, הם הגירו דם. אלה הם תפוזי הדם קצרי העונה, מתוקי הבשר ואהובי השפים בעולם כולו.
נכנסים לעיר העתיקה משער הפרחים, צועדים בסמטאות, מגיעים למכולת שנראית הכי תמימה בעולם אבל באוויר, עוד לפני שנכנסים, מריחים שומשום. לא, טחינה. לא, שמן שומשום. טוב, הכל. במכולת יש דלת
28 ש"ח, זה מה ששילמתי אתמול על שני קילו תות שדה מאיכות מעולה בשוק. טוב, האמת ששילמתי 30 כי המוכר שאל "לעגל לך?", ומשעניתי "ברור!", תחב כף יד ענקית לערימת
מעטים שמים לכך לב, אבל רחוב לסקוב בתל אביב הוא בעצם פרדס בדימוס. לא הפרדס הכי זוהר בעולם (עציו קצת מוכים) ולא הנדל"ן הכי משתלם בעולם (אבל חכו-חכו לתמ"א 38),