אי אז בסוף האלף הקודם, כשעברנו לגור בביתנו שבשכונת ביצרון, היינו טפשים מאוד. הטפשות שלנו הייתה דו שלבית:
שלב א: קנינו בית עם גינה (גינה זה איום. גינה זה מטרד. גינה זה לא שימושי).
שלב ב: שתלנו בכניסה עץ קומקואט.
אוי, כמה אני שונא את העץ הזה! הוא יפה תואר ועמוס פרי. הבעיה היא שאין מה לעשות עם הפרי. מי אוכל קומקואט? זה מלא חרצנים! ואז הפירות נושרים ומושכים אליהם דרוזופילות ונמלים. גועל.
מפאת עצלנות מולדת לא טיפלנו במטרד שנים רבות, ועכשיו העץ כבר גדול וזה לא מנומס לכרות עץ גדול. וכך אנחנו נאלצים לחיות אתו. אני מנסה להביט בכל זה בראיית זן: אולי אני לא מרכז הסיפור הזה? אולי הבית שייך לעץ הקומקואט ואני המטרד?
אולי.
מכל מקום, השנה, עם פרוץ עונת הקומקואטים הנושרים, החלטתי לעשות מעשה: הכנתי מרקחת קומקואט (זו לא ריבה, הפירות רק חצויים וזה לא ממש סמיך – יותר דומה לרוטב) ואני יוצק אותה על קינוחים. האמת? שיחוק.
יאללה, לעבודה: