יש לי עץ חושחש בגינה. נטעתי אותו לפני כמה שנים אחרי שהתעייפתי מלשדוד את העץ של השכנים או את עצי המדרכת ברחוב לסקוב בתל אביב. האמת – אף אחד לא כועס עליך כשאתה גונב חושחשים כי אלה פירות די מוזרים ומעוטי תועלת – מה כבר אפשר להכין מהם חוץ מריבה? וגם אם מכינים ריבה – כמה כבר צריך? שבעה? עשרה? כל יתר התנובה נושרת ארצה ומרקיבה באופן בלתי מצודד לחלוטין. אז כל הגונב יבורך.
דא עקא, אני רוצה שהחושחשים יהיו ממש שלי, וזה גם די מביך לעמוד על סולם ברחוב ולקטוף מעץ ציבורי. והנה מצאתי את עצמי היום אחר הצהריים עם קערה של חושחשים שקטפתי בעצמי וישר חלמתי על הריבה המתוקה-מרירה שאכין מהם. בהיותי תימני למוד ניסיון, ידעתי שלא קלה דרכנו: השלב בו מרסקים את החושחשים, על קליפתם, במעבד מזון, מוליד משחה די מכוערת – הרבה פחות יפה מאיך שהם נראו, רעננים וישראלים כל כך, בקערה.
אבל מה איכפת, חשבתי. המטרה מקדשת את האמצעים. ובכן, תשמעו: יש עוד אמצעים באמצע. הידעתם שבפרי חושחש אחד יש 57 (חמישים ושבעה!!!) חרצנים? זה מזעזע! ואת כולם יש לשלוף ממנו בסכין חצד אחרי שחוצים אותו, כדי שהם לא יסתננו לריבה. עכשיו: בהתחשב בעובדה שהשתמשתי בעשרה פירות, יש ברשותי כ-600 חרצני חושחש. למישהו יש רעיון מה עושים בהם? חוץ מלזרוע פרדס שלם. עץ אחד מספיק לי.
אבל אחרי החירצון והריסוק המלאכה ממש קלה: רסק וסוכר לסיר, הרתחה של כחצי שעה ויש אחלה ריבה שבעולם.
יאללה, לעבודה:
