פעם, מזמן, שכנה מסעדת רנסאנס של משפחת שמסיאן ברחוב הרצל 10 בתל אביב. שם הכרתי את בעלת הבית, יפיפייה פרסייה הדורה בשם פארווין שמסיאן, וממנה למדתי להכין גונדי. כבר עשרות שנים (!) שזו המסעדה הפרסית החביבה עלי, הן בזכות האוכל והן בזכות השירות הנפלא של פארווין ובנה הנסיך מייקל.
כיום, שוכנת רנסאנס באזור הבורסה ברמת גן ומבחוץ (טוב, גם מבפנים) היא נראית די שגרתית. מסעדה לארוחות צהריים, כזו עם שולחנות פורמייקה ומקרר קולה ובו המשקאות הקלים. אבל האוכל, האוכל! לפתיחה מקבלים פיתות קלויות, חומוס (פארווין ומייקל רבים כבר שנים מי מכין יותר טוב), סלטים בסיסיים וחמוצים. אחר כך מגיע הגונדי (כופתה של חזה עוף, בצל וחומוס. נזר הבריאה) המעולה שבמעולים שפייר – הייתי יכול לקחת 2-3 מנות שלו ובזאת לסכם.
אבל לא, אי אפשר, כי פארווין מסתובבת סביב השולחן בדאגה ואומרת "נו, די, גיל-ג'ון, מספיק עם הראשונות. אני מרימה לך את הצלחות! יש קבב!". והיא צודקת, כי הקבב הפרסי של רנסאנס הוא פלא. גם הג'ו'גה קבב (נתחי עוף במרינדה צהובה) אבל בעיקר הקבב הקלאסי, מבשר בקר ותועפות בצל, שאסור להחמיץ. ובדרך כלל יש גם כבד עוף על האש. יחד עם שני סוגי אורז (וחתיכת תהדיג, אם תתחנפו) וקערית של תבשיל היום (בדרך כלל חורשט סבזי) – זהו גן העדן.
הלוואי שהיו עוד הרבה מסעדות כמו רנסאנס – בכלל לא מפוארת, בכלל לא יקרה, בכלל מצוינת.
