איך שנכנסתי ל'פסטה לוקו' כבר נהיה לי מצב רוח טוב. גם בגלל קבלת הפנים הלבבית, האדיבה והלא מעיקה, וגם בגלל הקיר הירוק המעוצב בנועם ביתי וחינני. דברים כאלה מקנים לך הרגשת ביטחון. ולא שאני רס"ר או משהו (כלומר, מבחינת הדרגה בצה"ל דווקא כן! פרי שנת קבע, אבל לא רס"ר משמעת) ועדיין, כשחלפתי ליד הספרייה גדושת המוצרים והשמונצעס הזאת, לא יכולתי שלא להבחין שהכול נקי והכול מסודר וזה סוג של נס מקומי קטן כי מיצבים כאלה נוטים לתפוס אבק ומסעדות נוטות להזניח.
התפריט ב'פסטה לוקו' מקפיד לא לקפוץ מעל הפופיק. המנות מסורתיות ברובן – כל הקלאסיקות שתצפה לפגוש במסעדה איטלקית. וזה בסדר גמור, כי ככה זה גם במסעדות איטלקיות באיטליה, אז מה לנו כי נלין על חדרה. לעומת זאת, המחירים זולים שבזולים. רוב מנות הפסטה עולות פחות מ-60 ש"ח ומנות הפתיחה עולות פחות מ-30 ש"ח. בקבוק יין עולה 60 ש"ח, פיצות בין 40 ל-50, והתל אביבי שבי קורא ולא מאמין. עוד מילה קטנה על התפריט, והפעם לא מכיוון המחירים: התפריט הוא דף מנויילן שכזה, כמקובל במסעדות עממיות. שלא כמקובל, הוא אינו מרובב, אינו שמנוני, ואינו מרופט. כל הכבוד ל'פסטה לוקו'.
ולאוכל: מנת בוראטה המוגשת על פוקאצ'ה ותלולית סלט הייתה יפה, נדיבה וקצת מתונה מדי בטעמיה. כנ"ל הפיצה – גדולה, משביעה ולא הכי מעניינת. כל מנה כזו (כלומר הן הבוראטה והן הפיצה) יכולה להיות ארוחה שלמה, והמחיר מצחיק. מבחינת הטעם, הייתי יועץ לשף (וזו מסעדה שבהחלט יש לה שף מוכשר) להעז מעט יותר. גם סלט הפנצנלה התפספס מעט: הוא הוגש כסוג של סלט יווני עם נתח נאה של פוקאצ'ה לצדו. אזל זו אינה פנצנלה. כל הכיף בפנצנלה הן קוביות לחם (רצוי לא טרי) המשתכשכות ברוטב ונספגות בו. בנוסף, פנצנלה אינה אמורה להכיל גבינת פטה, בטח שלא מגוררת. קיצר: סלט טעים בהחלט, אבל קצת שגוי ומעט מהוסס בתיבולו.
לעומת זאת, מנת הקאצ'ו א פפה הייתה משולמת. כמו שבפיצרייה, פיצה מרגריטה – הפשוטה ביותר – היא-היא המבחן האמיתי ליכולותיו של הפיציולו, כך מנת הפסטה הזו – רק פטסה רטובה, מי בישול, חמאה, פרמזן ופלפל – היא המדד ליכולותיו של השף. וגלעד וזנה, השף של 'פסטה לוקו' הפליא עשות: מנה חריפה, ניחוחית, נדיבה וטעימה להלל. וכל זה ב-56 ש"ח!!! אני אומר לכם – תענוג.
