פקדני אסון. או לכל הפחות פקדתני פדיחת-על. תשמעו סיפור:
לפני שבועיים-שלושה פסעתי לפי תומי בגבול יפו-תל-אביב כשלפתע צדה עיני את המראה הבא:
עכשיו, סולמות אמורים להביא מזל טוב, לא? שלא לדבר על שלטים עם בשורות כל כך משמחות: מנסורה היא מסעדה אהובה ונהדרת וזה שהיא נפתחה סוף-סוף גם בצהריים (לא כל יום. שימו לב!), זה לא פחות מבשורה. חיש קל קבעתי שם ארוחה עם חברה, ולא סתם, אלא ארוחת צהריים ביום האהבה. נערכתי, קיוויתי, התכוננתי, התלבשתי ואפילו הגעתי לארוחה כשאני חמוש בפרח מגני. הנה הוא, ממתין באדמימותו הסומקת על השולחן (רק הפרח, לא כל הקונסטרוקציה מעל).
דא עקא, חברתי לא הגיעה. אתם מבינים? הבריזו לי ביום האהבה! היש עולב גדול מזה? יושב גיל חובב גלמוד במסעדה, שותה כוסית רוזה, שולח ווצאפים נואשים – וכלום. נותר עזוב כגוזל שנפל מהקן. בסופו של דבר קמתי, זחלתי על גחוני לעבר בעל הבית והבהרתי את המצב. ביקשתי לשמור לי את אותו שולחן ליום המחרת (כי מוברז או לא, אין מצב שאוותר על ארוחה במנסורה) ולשלם על כוסית הרוזה. "נראה לך?", סח בעל הבית הרחום, "אצלנו מי שמבריזים לו ביום האהבה לא ישלם על יין!".
מנסורה היא מסעדה עם נשמה. יש לה בעל בית עם נשמה וצוות חמוד ואוכל טעים להלל. מה שנהדר בה, זה שהיא באמת לא כמו כל האחרות. המנות שיש כאן – לעיתים יצירתיות לתפארת (ריזוטו דלעת עם גבינת שווארצע, ראו תמונה ראשית) ולעיתים מתפקעות מנוסטלגיה ירחמיאלית (מרק עוף עם אטריות) אינן נמצאות בתפריטי המסעדות התל אביביות ההו-כה-אפנתיות. המחירים כאן מתונים. זו אינה מסעדה זולה, אבל ודאי וודאי שאינה יקרה. יפה כאן, נעים כאן, חגיגי במידה ואתם יודעים מה – בצהריים גם ממש-ממש משתלם. ארוחה של ראשונה ועיקרית במחיר העיקרית בלבד יכולה לעלות פחות מ-100 ש"ח. נו, השתכנעתם כבר?
ביום המחרת, באתי חמוש בשני חברים ועם חשק בלתי מוסבר לעוף. הרכבתי לעצמי ארוחה ב-106 ש"ח שכללה את מרק העוף שבתמונה ואחריו מנה ענקית וטעימה להלל של פולקע ללא עצם עם תפוחי אדמה. דווקא מרק העוף היה קצת חלש, אבל המנה העיקרית הייתה מופלאה – טעימה, עסיסית, ממלאת, ביתית במידה – כל מה שעוף יודע וצריך לעשות בצניעות ובנחישות. ומובן שהחברים הזמינו את ריזוטו הדלעת המהולל שאף פעם לא מפספס וגם ספגטיני סרטנים – עוד מנת דגל מנסורית.
אחלה מסעדה. יוצאים משם שבעים, מרוצים וספוגי נחת רוח.
