עם כל החן והברכה שיש בשת"פ בין רשתות מלונות כמו 'אטלס' ו'בראון' עם מסעדות ובארים, יש כאן גם בעיה. בואו ניקח דווקא מלון שאינו חלק מרשת – הוטל מונטיפיורי (הוטל, כמובן. מלון זה כבר לא מספיק), כדוגמה: המלון הוא מעונה של מסעדה מוצלחת ואהובה הנושאת את אותו שם. נו, אז מה הבעיה? הבעיה היא שכמו בסרטי מדע בדיוני, המסעדה מתנהגת כחייזר שנכנס לגוף המארח ואכל אותו מבפנים. אין למלון שום טרקלין. אתה נכנס היישר לתוך מסיבה צוהלת, מתערבב בקהל שמחכה בעמידה לשולחן וצריך לנווט את דרכך לקבלה בעלטה מחרישת אזניים. נראה שזה המחיר שגובים מחירי הנדל"ן והצורך למקסם כל מטר מרובע. ואולי זה גם המחיר שאנחנו משלמים על אדריכלים לא הכי תרבותיים.
גם 'סטנלי', באר-האוכל החדש שהתמקם בעיבורו של מלון 'באקסטייג" החדש לא פחות (באקסטייג', כמובן, מאחורי הקלעים זה נחלת העבר) תופס את רוב החלל הציבורי (הגדול והמרשים) של המבנה שהיה פעם תיאטרון 'האוהל'. כאן יש איזה נסיון ליצור טרקלין, ולו למראית עין, אבל לפחות בשעות הערב, האפלולית והאומצ-אומצ של הבאר כובשים גם את איזור הטרקלין. 'סטנלי' ("ה-סטנלי" כפי שנהוג לומר בשפת היח"צ הפרחית) הוא באר חמוד, מיוחד, ומקורי: הוא מייצר ורוקח הרבה אלכוהול בעצמו, בעיקר בהתססה. לפעמים זה עובד, לפעמים יש לזה, כפי שאמר שותפי הצעיר לארוחה, "טעם של טיילנול". אבל בגדול, נראה שהאמונים על המלאכה יודעים מה הם עושים, ועושים זאת בהתלהבות ברוכה.
דווקא הקוקטייל הראשון שניסיתי היה לא פחות ממזעזע: Yemen-Tini, כלומר מרטיני של תימנים. בהיותי תימני שהקוקטייל החביב עליו בתבל הוא מרטיני, הרגשתי מחויב לנסות. סוף-סוף עושים כבוד לעדה, ועוד עם מרטיני! הגיע משהו נורא. לא צונן מספיק, מפוצץ בקפה תימני לבן (בהחלט הבהירו בתפריט שיהיה קפה תימני לבן בקוקטייל, אבל לא אמרו כמה), וכששאלתי על איזה ג'ין ביססו את הקוקטייל השיב המלצר באגביות: "על וודקה". זה היה לא פחות מנורא, ולזכות 'סטנלי' (ה-סטנלי, סליחה) ייאמר שסירבו בכל תוקף לחייב אותי למרות שהבהרתי שהאשמה כולה בי – אני הזמנתי, אני בחרתי, אני העדפתי להסתכן. לא. הם אמרו, אנחנו לא נחייב על משהו שלא אהבת.
מכאן ואילך הכל השתפר פלאים: מרטיני קלאסי היה טעים וטוב (למרות שהכיל צלפים במקום זיתים. למה סתם לשחק? מה הערך שבזה?). קוקטיילים אחרים התגלו כיצירתיים וטעימים והאוכל היה מצוין: פלטת גבינות נחמדה, סטייק טוב, סלט קיסר טעים וכריך קורנדביף דשן ומצוין. השירות היה קשוב ונעים ונבון והחלל הפנימי של המלון עצמו מרשים לתפארה. אז כן, 'אימפריאל' הוא עדיין, ללא ספק, מלך סצינת הבארים התל אביבית, אבל 'סטנלי' (ה-סטנלי, פעם אחרונה) בהחלט משחק באותה ליגה.
ארבעה סועדים אכלו, שתו, רוו ונהנו מאוד תמורת 504 ש"ח. במונחים של תל אביב זה זול להפליא.
