בראשית ברא אלוהים את 'דוד ויוסף' ברחוב ירמיהו, והמסעדה הייתה נהדרת ורחוב ירמיהו היה תוהו ובוהו מבחינת חניה. אחר כך עברו דודו אלמקייס ויוסי שטרית, הטבחים שפתחו את המקום לאתר חדש ומפונפן ברחוב מונטיפיורי שנשא אותו שם. ההצלחה לא איחרה לבוא ואיתה, למרבה הצער, להקות-להקות של אוליגארסים שהפכו את המקום ללא כל כך נעים. אחר כך הם פתחו מקום ישיר ופשוט ברמת גן ואחר כך את 'פיתה מונטנה' באתר בו פעלה גלידה מונטנה בנמל תל אביב. ואילו עכשיו, בסגירת מעגל מלבבת, חוזר יוסי (יוסף) שטרית, נטול דוד, לאתר המקורי בו התחיל המסע הקולינרי שלו – ברחוב ירמיהו 22 ואתם יודעים מה? עולם כמנהגו נוהג: שטרית עדיין טבח נהדר וירמיהו עדיין איזור אסון מבחינת חניה.
עדיף להגיע במונית או בתחבורה ציבורית, שכן החניונים שבסביבה לא תמיד זמינים. אבל אז מגיעים למסעדה ותשמעו – איזה כיף! שטרית שוב ניצב מאחורי הבר, ענקמוני, חף ממניירות וברוך קעקועים. גם האוכל שלו חף ממניירות: פשוט, ישיר, אמיתי, חם וטעים. מתחילים בלחם טעים ובמזטים כמו מטבוחה, איולי ופלפלים חריפים בשמן. בהמשך יש יש גם סלטים נהדרים שהם מקוריים וטעימים באותה עת – לא ממציאים מחדש שום גלגל אבל כן מעניינים יותר מסלט ישראלי או סלט יווני או סלט סיזר – טעימים ככל שיהיו. ואז מגיעות המנות העיקריות – שוב, אוכל פשוט וטעים ושימו לב למחיר: חוץ מהדג המרוקאי, אין עיקרית שמגיעה ל-70 ש"ח, ויש גם בהרבה יותר זול. הדג האמור – אינטיאס יפה תואר, עלה 82 ש"ח והיה בהחלט שווה את המחיר.
מה שכיף הוא, שכיוון שיש לך קשר עין עם הטבח שמאחורי הבר, אפשר לשמוע מה בא לו להכין היום, מה יצא טוב במיוחד, מה הוא אוהב, מה מומלץ – וללכת לפי זה. כך התוודעתי למשל, למנה חוץ-תפריטית של קציצות בקר על פרוסת חלה עבה, עם תועפות של רוטב עגבניות, נתחי חצילים וטיפונת טחינה. וזכיתי גם לטעום פיסה קטנה של פאטה כבד אווז שהיה יוצר מן הכלל. אז לא לשכוח לשאול ולהתעניין.
מבחר היינות מצומצם וטוב. השירות ישיר, ידען, לבבי ושמח. שימו לב: זו אינה מסעדה חגיגית ולא המקום אליו הולכים לציין יום הולדת עגול או להציע נישואים. זו מסעדה יום-יומית, מסעדת חולין, מקום פשוט ולבבי ולא מכופתר של אוכל טוב ומחירים הוגנים. וזה לא מעט. כמה טוב שיוסף חזר הביתה. אושר, פשוט אושר.
