שלא כמו המלך והמלכה הליטאיים ב'משירי ארץ אהבתי' של לאה גולדברג, שאין להם כתר ובית, החל מהשבוע, לצמד הנסיכים אורי צור ועמית אמיר המפעילים את המיזם 'טרטורייה מקומית' יש בית ואני בהחלט מתכנן גם לקשור להם כתרים. מה שהתחיל כארוחות בבית במושב מתת ואחר כך הפך לפופ-אפ נודד (בצפון הרחוק) התמקם בחלל יפה למשעי במושב שומרה ויעבוד כמסעדה לכל דבר בימים חמישי עד שבת, כולל ארוחות ערב מושקעות ובראנץ' עממי יותר בשישי ושבת.
האוכל של צור ואמיר מקומי מאוד, לא מתחכם אבל לגמרי-לגמרי לא פשטני. יש מנות שכבר הפכו למיתוס צפוני כמו הקוט-דה-כרוב (נתח כרוב בבישול ארוך מאוד, עדיף פי אלף על בשר), סלקים צלויים עם פניס חומוס, גבינת פטה עטופה בפיתה דרוזית דקיקה, ויש גם רטבים קטנים וממזריים, פסטה אליו אוליו בפרשנות אישית וסלטים רעננים, עונתיים ומשמחים מאוד.
אבל אתם יודעים מה? עוד לפני שנשיר בשבחי האוכל (ויש מה לשיר) הביטו בתפריט. שימו לב למחירים. תשמעו, זה זול! זה ממש זול, בטח אם לוקחים בחשבון את האיכות והמקוריות של האוכל. כך שכן, זה בהחלט שווה מסע צפונה דרך הפקקים של כביש 6, עד למושב המנומנם, אל המסעדה היפה השוכנת מול לול תרנגולות ענק ומצחין לתפארת (אל דאגה, במסעדה לא מריחים כלום וחוץ מזה, אולי זה רק כי אני עירניק. האמא של הבת שלי הביטה בי בבוז ואמרה "גילי, זה ריח של מושב!").
צור ואמיר מנהלים את המקום יחד עם צוות יעיל, אינטליגנטי, אדיב ודעתן. אני אכלתי ארוחת ערב ששיאה היה קבב דגים מפואר (ראו תמונה ראשית). בבראנץ' בסופי השבוע יוגשו במקום, כדברי צור, "מגשים בדואיים ענקיים של ממרחים וסלטים ולחמים, ומנות שסוגרות פינה כמו דגים מטוגנים וכאלה". כל זה לצד יינות מקומיים ובמחירים סבירים להלל – תשמעו, שיחוק.
