אולי אני מזדקן, אבל המהירות בה טרנדים מלבלבים וגוועים בזמן האחרון מותירה אותי חסר נשימה. טרם הסכנו לטרנד המקסים של ברי יין (גם אתם בוגרי 'ודייק' ובא לכם להגיד "בני יין"?) והנה צץ טרנד חדש: לא מסעדת שף, כי אם כוך שף. 'הקטן' בלוינסקי 46 (לב שוק לוינסקי בתל אביב) הוא דוגמה טובה: המקום כל כך זעיר, שלדעתי אפילו מעטפת חשבון הארנונה גדולה ממנו. וזה כנראה הרעיון: מחירי נדל"ן בתל אביב כל כך גבוהים, שמי יכול להחזיק מסעדה? אבל כוך, או סדק בקיר או גומחה זה כבר משהו אחר. ובעוד שבימים עברו היו פותחים במקומות מאותגרי מטראז' כאלה פלאפליות או מקסימום אספרסו בר – עכשיו עומד כאן בחור מוכשר, טאבון קט מאחוריו, והוא מוציא מנות יצירתיות, טריות ומפתיעות. איזה כיף.
רגע לפני שנצלול לתפריט אני רואה חובה לעצמי לציין, שבחור שקורא למסעדה שלו 'הקטן' הוא בחור יצירתי מאוד. אבל בואו נתקדם. המסעדונת המדוברת אינה מאמינה בכללי טקס. פשוט, אין מקום לטקס. כשביקשתי כוסית יין הביטו בי כאילו נפלתי מהירח. כוסית? מה כוסית? את היין מגישים פה בכוסות רגילות, כמו בטברנה. יש כוסות ב-30, 40, ו-45 ש"ח. למרבה הצער הרוזה שקיבלתי לא היה מוצלח, אבל לפחות התמחור מוצלח.
גם באוכל, למעט נפילה אחת, התמחור משמח לגמרי: אין כל כך הבדלה בין ראשונות לעיקריות. מדובר במנות בינוניות (בגודל, לא באיכות) והמחירים נעים בין קצת יותר מ-40 ש"ח לקצת פחות מ-70. וזה הוגן וראוי לתשבחות. הנפילונת היא מנת הלחם (פרוסה טעימה גדולה של לחם ולצדו שמנת חמוצה וחריף) שעולה 27 ש"ח. 27 ש"ח לפרוסת לחם, גדולה ככך שתהיה, זה לא לעניין.
לעומת זאת, פטריות פלך היער הצלויות היה נהדרות וכך גם מנה של קונפי ארטישוק ירושלמי. המנה שאכזבה הייתה פול ירוק בציר פטריות שהיה קצת… ובכן, משעמם. אבל זה היה הבלח קצרצר של שיעמום ולא יותר, כי מאוד מעניין ב'הקטן': הקהל נחמד, הצוות עוד יותר, ממש מתחננים שתיקח צ'ייסר חינם, התפריט מקורי ומעניין והרחוב – לוינסקי – הוא בכלל הצגה שאינה נפסקת. כך שהכוך הזה (ישיבה רק בחוץ או על באר שמספיק לשני סועדים) יכול לספק הרבה נחת רוח. זו לא בדיוק מסעדה אבל איזה כיף שזה כאן.
