אוכל פרסי הוא הכי טעים. אוכל צרפתי הכי מעודן. אוכל טריפוליטאי ופולני הכי עם לב. אוכל יפני (לטעמי האישי והקובע) הכי דוחה. אוכל איטלקי הכי ישיר אבל אוכל רומני… אוכל רומני הוא הכי שמח. אני מת על המטבח הרומני כי הוא חף מיומרות. הוא כאילו אומר: אלה אנחנו, ואנחנו אנושיים, תאבי חיים, רעבים ויש לנו חוש הומור. אז בואו נשמח (ונוסיף עוד שום על הדרך). במשך שנים חגגה מסעדת הניצחון האשקלונית את המטבח הבסיסי והנפלא הזה ואז היא נסגרה ונותרנו גלמודים ועצובים. אחר כך היא הבהבה שוב ושוב נסגרה והנה, לפני שבועות מספר, היא נפתחה מחדש על ידי בתם של בעלי הבית המקוריים, חני הייניק.
הכתובת חדשה, האוכל ישן. כשנכנסים, ישר רואים שכולם שמחים. הייתי שם בצהריים והמסעדה הייתה מלאה. מלאה בלקוחות חוזרים ומגועגעים, מלאה במוסיקה נעימה ולא מחרישת אוזניים, מלאה בתרבות, בנועם, באוכל טוב אבל בעיקר מלאה בשמחה. איזה כיף שחני החזירה לנו את הניצחון, איזה כיף שהיא לא הפכה את המקום לכשר, ואיך אפשר שלא להתאהב כשרואים שהסכו"מ בצבע זהב?
סליחה על השמרנות, אבל במסעדה רומנית אין סיבה ו/או הצדקה להיות הרפתקן. בטח שלא כשחוזרים למוסד שהתגעגעת אליו כל כך. אז הראשונות כללו פסולה בטטה, סלט חצילים, איקרה וכבד קצוץ ובעיקריות הוזמנו קבב עם צ'יפס וסרמאלה (כרוב ממולא). הכול טעים וזול (ראשונות 20-40 ש"ח, עיקריות באזור ה-70), ואיך אפשר שלא לצרף בקבוק יין הוק של כרמל לשמחה, שכמו תמיד הוא טעים, זול, קצת מושפל (שלא בצדק) ועושה לך את ההרגשה שהכי נכון לשתות אותו עם גופייה במרפסת.
לקינוח: פפנאש מפואר עם ריבת ענבים ביתית – מנה אחת הספיקה לשלושה סועדים גרגרנים והייתה נפלאה ממש כמו פעם. איזה כיף שהניצחון חזרה, ורק כדי לחתום בחדשות אפילו עוד יותר מרנינות: בצהריים יש ארוחות עיסקיות נדיבות מאוד ב-86 ש"ח. כן, מה ששמעתם.
