אם חסרו לנו הוכחות לקיומו של האל – איך אפשר להסביר שבול איך שהגעתי למאפייה/מזנון/חנות/מסעדה הקטנה של שרי בכיכר סטרומה בחולון, היא הוציאה מגש של מאפים מהתנור? חמים, ניחוחיים, זהובים ומתפקעים מקשקבל. היא מניחה צלחת עם מבחר מאפים וביצה קשה על השולחן, לצדה צלוחית קטנה של ג'ג'יק וכוס תה טורקי. "תשב, תשב", היא אומרת כשעיניה מלטפות כל מאפה באהבה. "זה", היא מוסיפה, "מתכון של גראן-מאמה!"
שרי, פצצת אנרגיה רזה ומצחיקה לתפארת, עבדה שנים רבות בחנות נעליים ("הייתי בטוחה שגם כשאני אמות יהיו עלי קופסאות נעליים"). באה הקורונה ועשתה עמנו חסד: החנות נסגרה, גם העבודה של בעלה של שרי גוועה וגם הבת פוטרה. "אנחנו יושבים בבית וכסף – אין", מספרת שרי. "יום אחד אפיתי לילדים בורקס. באו השכנים ורצו. אחרי שבוע כבר היה תור מתחת הבית של אנשים שמתחננים לעלי גפן. התחלתי למכור. פתאום – עוד ועוד ועוד! אמרתי לעצמי: אלוהים מחלק מתנות!".
אבל המתנה הגדולה ביותר שאלוהים חילק היא הכישרון של שרי. כן, המטבח הטורקי הוא ארץ פלאות. ועדיין צריך יכולת יוצאת דופן כדי להפיק טעמים מרגשים כאלה מקמח, מים, שמרים וגבינה. יכולת, וגם כפייתיות: "אני", מעידה שרי על עצמה, "לא סובלת שמסתובבים לי במטבח כשאני אופה. בחדר בצקים בכלל. אז תליתי שלטים במטבח: 'לא לנשום לידי! לא להיכנס לחדר בצקים!! לא לדבר!!!'. נו, ומה יצא?"
שהכול נקי?
"שאין לי עובדים. ברחו. כולם".
שווה לנסוע במיוחד למזנון הקטן של שרי בכיכר סטרומה בחולון. יש כמה שולחנות בחוץ (זו לא ממש מסעדה וזה כן ממש זול) ויש מאפים מרגשים ממש, החל בבורקס המים המפורסם שכבש את הארץ בסערה, עבור בבויוס ובולמס וכלה בקזנדיבי – עוגת החלב השרוף הטורקית שעושה למלבי בית ספר. הכול עבודת יד, כמובן, ואפשר לקחת הביתה. והנה צמד חדשות נהדרות לסיום:
א. רוצים בצקים טורקיים אמיתיים ודליקטסים מטורקיה? שרי ובעלה מייבאים בצקים מעולים (יופקה, קדאיף ופילו דגול ממש) ומוכרים בחנות וגם במעדניות ברחבי הארץ.
ב. רוצים לאכול מאפים של שרי אבל אין לכם איך להגיע לחולון? שימו לב: בתאריכים 2,3,4 במאי יתקיים פסטיבל בורקס בשוק הנמל שבנמל תל אביב ושרי תככב בו. בואו בהמוניכם.