יודעי דבר בעיני עצמם מקוננים השכם והערב על היעדרו של הבישול הנפאלי מסצינת האוכל המקומית. לא מספיק שטחנו לנו את המוח שאין כאן מספיק אוכל הודי אמיתי, עכשיו מקטרים על הנפאלי. ואני שואל: עד אנה תגיע פלצנותנו?! מכל מקום, שמחה גדולה פרצה בחוגים מסויימים בתל אביב, משנודע שאי שם במקום הכי נמוך בעיר, בתחנה המרכזית הישנה והעשנה, פועלת מסעדה נפאלית ושמה גורקה (כשמו של אחד ממחוזותיה הקסומים של נפאל, לא שהייתי). חיש קל שמתי פעמי.
תשמעו, זה ממש לא דומה למקור. לפחות לא מבחינה ארכיטקטונית. התחנה המרכזית הישנה, מה לעשות, אינה מחוז מעורר תיאבון. במיוחד לא עכשיו, שלא רק שהיא מעוכה, אלא שנמרי הנדל"ן כבר עטו עליה. וכך, לכודה המסעדה המדוברת בין שני אתרי בנייה/הריסה. כאלה הם חיי התל אביבים, מה לעשות. ולמרות שהגענו אחרי שעת הפתיחה המצוינת הן במרשתת (10:30) והן בכתב יד על שער המתכת (12:30), המקום עוד היה בשלבי ניקיון (סחה שמנקים!) אבל אמרו לנו "תשבו, תשבו". ניחא. חיספוס נפאלי שכזה.
התפריט, לעומת זאת, מעלה תהיות. "סליחה", אני אומר לבעל הבית, "המקום הזה נפאלי או הודי?"
"זה אותו דבר", הוא משיב בעייפות מסוימת.
"אתה", אני מקשה, "נפאלי או הודי?".
"הודי", הוא מפטיר.
ומה עם האוכל? תראו. הוא טעים בהחלט אבל אני חושש שאינו מצדיק – הן מבחינת הטעם והן מבחינת המחיר – הגעה מיוחדת לרחוב ראש פינה שבלב המאפליה. אכלנו מומו, כלומר קרפלאך של נפאלים [שדומים לאלה של ההודים (שדומים לאלה של הסינים)]. היה טעים מאוד והגיע עם שני רטבים שהחריף מביניהם היה נהדר. והיו סמוסות מטוגנות ומתפקעות ממילוי חומוס, והיה עוף טיקה די סטנדרטי ועוף ברוטב שום חריף שלא כל כך נבדל מהטיקה, אלא בצבע. יחד עם ארבע סודות ופעם אחת אורז לבן עלתה הארוחה 190 ש"ח.
מאה ש"ח לאיש זה בטח לא יקר, בטח ובטח שלא בתל אביב. אבל זה גם לא אוכל רחוב, וגם לא כל כך נפאלי-ייחודי.
