“תימנים – הם יכולים לעשות מרק מכל דבר”, אומרת לי בעלת הבית של מסעדת ‘ימאני’ בירושלים, והיא בכלל מרוקאית (אבל היא יודעת, כי היא התחתנה עם תימני). הגברת הקימה יחד עם בנה מסעדה קטנה וחמודה, מעין נווה מדבר של תימניות בלבה של ירושלים. ממש בבנין ג’נראלי (זה עם האריה המכונף על הגג), כשבינם לבין המסעדה החמודה של פיני מפרידה רק הרכבת הקלה (או “רכבת הקללה”, כפי שמכנים אותה ירושלמים שבעי קרבות), מחכים לך האם ובנה עם סירים גדולים על פתיליות, לחמים תימניים טריים, חילבה שחבל על הזמן, ריחות של בית וחיוכים שלא מן העולם הזה. מה עוד אפשר לבקש?
בחוץ יושב הבן, מחייך אל העוברים ושבים. ילדים ותיירות מתרגשים מבובת מנקין נושנה, לבושה בשמאטעס תימניים, המוצגת בפתח המסעדה. עוצרים להצטלם. סוג של אטרקציה תיירותית מקומית. זוגות נכנסים ומתרשמים בנוי חדר האוכל שבקומה השנייה. אבל אני- אני מתרגש מהריחות ומהחיוך וממאור הפנים. זה מזכיר לי – נו, לא את תימן, אבל את קטמון הישנה.
ישר התנפלתי על פינת הפתיליות. יש סיר עם מרק במיה ויש סיר עם מרק רגל ויש סיר עם מרק ביז (!) ויש סיר עם מרק זנב. ויש גם תבשיל ריאות ולחוח וסאלוף (“שלא מכינים כאן אבל זו עבודת יד, כמובן”) ויש חילבה ירוקה ומרירה ונהדרת לתבל בה את המרק ואת החיים. לקינוח, יש ערק תימני ויש חיוך בלב והריח הנפלא של החילבה שהולך אתך עוד יום-יומיים. אליפות.
