הנה הישג נדיר: מצאתי מדריך כושר שאינו רשע מרושע! בדרך כלל אני מפחד מהעם הזה פחד מוות, כי הם תמיד מגוידים, שריריים, דלי שומן ועם עבר חשוד מאוד של מד"סיות. עד כדי כך אני נמנע מחברתם, שבמכון הכושר בו אני מתעמל, התניתי את המנוי בכך שלמדריכי הכושר אסור לפנות אלי. אם יש דבר שאני לא יכול לסבול, זה שלקראת תום סט של, נגיד, אין סוף כפיפות בטן, ניגש אלי אחד המגוידים ואומר "לא ככה! עכשיו בוא נעשה את זה כמו שצריך. קדימה, תן לי חמישים!". שישכח מזה.
וגם אף פעם הם לא מרשים לך לאכול. הם – תן להם בר אנרגיה ומשקה חלבונים והם שבעים לנצח. אם הם רק שומעים שאתה אוהב לחם (שלא לדבר על פסטה), הם נכנסים למצב נפש. שהרי הפחמימה היא אויב האנושות משחר ההיסטוריה. לפעמים אני חושב האם הייתי מאושר לו זכיתי לגזרתם ההלניסטית המושלמת. הייתי שמח לומר שאני מגיע למסקנה שלא, אבל האמת היא שכן. ועוד איך כן. אלא שבגלגול הזה זה כבר לא יקרה. כל שנותר הוא לנסות לשמור את התאיירים תחת שליטה ולא לחצות את הקו האדום העליון של שמונים קילו.
על רקע זה, כמה נחמד היה לגלות, שמאמן הכושר של חבר של חבר, גילה לו בסוד שגם הוא מת על פחמימות ושרוי, כמו כולנו, במצב של רעבון תמידי. אז מה הוא עושה? הוא מכין לעצמו פשטידות דלות פחמימות ושומן, ומהן הוא מרשה לעצמו לאכול (כמעט) כמה שבא לו. זה חם, זה טעים, ובכמויות מתקבלות על הדעת זה משביע ויכול להתחפש לארוחה מלאה (אם מוסיפים סלט). האופציה דלת הפחמימות השנייה היא סשימי – וברור שעדיף למות ולא לאכול סשימי (דג נא? מה אני, כריש?!).
אז הנה מתכון לפשטידה דלת פחמימות שכזו – אין בה פירורי לחם בכלל כדי לא להכניס לסיפור את אויבות הציבור מספר אחת. לעומת זאת, יש בה מנגולד, שהוא ירק שחלק מהציבור פוחד ממנו פחד מוות. זאת משום שקונים אותו בצרורות גדולים (לא כמו של מלוחייה, אבל עדיין) וצריך להכניס צרור שלם כזה בערימה לסיר. זה נראה כאילו מבשלים אבוס מלא מספוא, וזה מבהיל.
אבל בעצם, מדובר באימון למערכת העצבים: אם נוהגים במנגולד בקשיחות ומתחמשים בסבלנות – כל הר הירק הזה שבסיר קמל ומצטמק, ממש כמו שקורה לפודל באמבטיה. ואז נשארים עם עלים מצומקים בטעם ירוק מאוד (וטעים מאוד) שהם בסיס מצוין לפשטידה. עוד קצת פטריות, בצל וגבינה חמישה אחוז – ואנחנו בדרך אל האושר.
