כשמכינים קאדרוס, וזה לא קורה לעתים קרובות, יש כל מני תעצומות נפש שיש לקחת בחשבון: קודם כל, צריך להתכונן ללא מעט עבודה. שנית, צריך למרוט לגבעולי המנגולד את הקצוות, מה שמורט לך את העצבים. שלישית, צריך לא לפחד ממנגולד – ובינינו, מי לא מפחד ממנגולד?!
מנגולד, פזי בספניולית, הם עלי סלק ירוק, ענקיים כמו מחבטי טניס, ולהם שני חלקים מובחנים: הירוק – שצובע הכל בשחור בעת הבישול (ע"ע פקילה טריפוליטאית), והלבן – ש… שמה עושים אתו בעצם? או. לידיעתכם, הלבן הוא אוצר. עושים ממנו קאדרוס. תשמעו איך.
אחרי שמורטים מהפזי את כל הירוק ועושים ממנו קציצות ירק (חולטים, סוחטים, קוצצים, מערבבים עם שלוש ביצים, חצי כוס פירורי לחם, חופן אגוזים קצוצים ותבלינים, מכדררים ומטגנים), אנחנו נשארים עם הגבעולים. האימה שבלראות סיר גדוש בערימה אדירת מימדים של עלי מנגולד ולהכריח את עצמך לשנן ש"זה רק נראה הרבה, בסוף זה מתכווץ", היא כלום לעומת האימה שבלהיתקע עם 24 כבעולי מנגולד עירומים. החדשות הטובות הן שהגבעולים האלה נשמרים במקרר אפילו שבועיים. כשרוצים להכין קאדרוס, הם שם.
הטיפול בהם קצת מוזר: צריך להחזיק אותם ביד מהקצה הצר, לחתוך בסכין קטנה את הקצה הרחב כדי 99% ואז למשוך. הקצה נמשך עם מין עור שעוטף את הגבעול שממנו אנחנו רוצים להיפטר, כדי שהגבעול לא יהיה סיבי (או כדי שהגבעול לא יהיה מח'שב – זו המילה הערבית). אחר כך קוצצים את קצות הגבעולים כדי שהם יהיו שווי גודל ומחלקים אותם לזוגות. מכל סוג מכינים מין כריך שעוטף תערובת בשר מתובלת, ואז טובלים בביצה ובפירורי לחם ומטגנים.
רגע! ממש לא גמרנו! עכשיו מרפדים סיר בכל השאריות של הגבעולים, יוצקים לתוכו רוטב לימוני, מסדרים מעל את הגבעולים המטוגנים, יוצקים מעל עוד קצת נוזלים ומבשלים. אתם לא יודעים איזה חלום זה יוצא. מיוחד, ניחוחי, עדין, ביתי, נדיר ובעיקר ספניולי. רגע לפני פיזור, עוד טיפ קטן: אפשר להכין קאדרוס חלביים. במקום מילוי בשר, מכינים תערובת מגביע גבינה לבנה, 100 גרם פטה, חצי כוס פירורי לחם, חלמון ביצה והרבה פלפל שחור. יוצא מעדן.
יאללה, לעבודה:
