צירוף מקרים מוצלח וממוזל במיוחד של שבתות גשומות וטריפוליטאים מתגעגעים הציף אל הזיכרון שלוש פעמים בחודש האחרון מתכון נושן: נוקידס. שוב ושוב קיבלתי פניות במייל ובפייסבוק בנוסח "אולי אתה יודע איך מכינים נוקידס? אולי אתה מכיר מסעדה שמגישה נוקידס? המתכון של סבתא ז"ל לנוקידס אבד לנו, אולי אתה יכול לחפש?". ובכן: הנה המתכון. הוא לא טוב כמו של סבתא (אף פעם), והוא גם חוטא לקלאסיקה הלובית ומוסיף בשר לסיר (בדרך כלל נוקידס מכינים רק עם עוף), אבל הוא טעים ונפלא ומנחם והולך נהדר עם שבת גשומה.
ועתה נעבור לשאלה: מה זה בכלל נוקידס? ובכן, נוקידס (Nokides) הם הניוקי של לוב. אם מביטים במפה מגלים שאיטליה ולוב סמוכות למדי, ומובן שיש השפעה בין שני המטבחים המוצלחים האלה. הנוקידס, כפי שניתן היה לצפות, הם ניוקי בריונים יותר מאחיהם האירופים והם מבוססים על סולת (כמו ניוקי רומאיים) ולא על תפוחי אדמה. בניגוד לניוקי האיטלקיים והעדינים, הזוכים לבישול קצר או לאפייה, הנוקידס מתבשלים זמן ארוך מאוד בתוך רוטב ומסמיכים אותו. הכנתם חמודה לתפארת: זה מתחיל בשתי ביצים, ממשיך בכמויות שמן ומים שנמדדות בחצאי קליפת ביצה, ומסתיים בהמון-המון בצקניות. עוד לפני הבישול מייבשים אותם כמו פסטה ולכן צריך להתחיל להכין את תבשיל הנוקידס יומיים מראש (יום אחד שומרים לייבוש ויום נוסף לבישול). זה שווה כל רגע כי התוצאה: חלום.
כאמור, נטלתי לעצמי את החירות להעשיר את תבשיל העוף הקלאסי של הנוקידס ולהוסיף לו בשר, ירקות שורש ואפילו קישואים. זה נורא-נורא טעים ואל תשכחו שכל המאריך בבישול – הרי זה משובח.
התבשיל העשיר והסמיך שמתקבל אחרי שמונה שעות בישול על אש קטנה הוא שיר הלל למטבח הטריפוליטאי. הוא אדום ודשן, הנוקידס שבו רכים אבל אינם מתפרקים, העוף נושר מהעצמות, את הבשר ניתן לחתוך במזלג ואת המחמאות – לאסוף בשקים.
יאללה, לעבודה:
