פעם בשבועיים שלושה, בסיר עקום וישן שתום-ידית, הכינה סבתא שלי קציצות מרוקאיות חריפות. הן היו מיוחדות וחריגות ושונות מכל מה שאכלנו בבית: מאורכות ולא עגולות, חריפות-אש, מרושעות וטעימות להלל. הסיר העקום והנושן היה שייך רק להן ולא בישלו בו שום דבר אחר, כאילו חריפותן פיעפעה כבר לקירות המתכת שלו ועלולה להשחית תבשילים אחרים שיבואו איתה במגע.
גם צורתן החריגה של הקציצות הייתה מעניינת: משהו שבין קבבונים לנקניקיות מרגז, לא עגלגל ומפנק אלא מאורך ותוקפני. כאילו אפילו הצורה אומרת: זהירות, אנחנו אחרות! אנחנו לא כאן כדי להתחנף, אנחנו כאן כדי לעצבן ולריב. עד היום, כשאני מכין את הקציצות האלה, אני מקפיד לעשות אותן מאורכות. אני בטוח שיהיה להן אותו טעם גם אם אכין אותן עגולות ופשוטות, אבל היי – מסורת זו מסורת ועם סבתות מרוקניות אין מתווכחים.
כך שבמתכון שיובא להלן, אין מקום לחיישנות או לאנדר-סטייטמנט: הרבה תבלינים, הרבה חריף (גם בתערובת וגם ברוטב) טיגון אליף ובישול ארוך. הטעם צריך להיות אדום. העיניים צריכות לדמוע ועל השולחן תמיד צריך להיות לחם, בשביל הרוטב.
יאללה, לעבודה:
