זה התחיל מכתבה די תמימה ששלחו לי על "המתכון הפופולארי ביותר בתולדות מדורי האוכל של הניו יורק טיימס". מתברר שזה מתכון לעוגת שזיפים קיצית, כמו זו שכולנו אוהבים: בצק טעים, ים של שזיפים שמגירים עסיס וכמנהג ה'ניו יורק טיימס' (שמדורי האוכל שלו פלצניים לתפארת) – כל מני כללים מיותרים, טיפים חסרי שימוש וחומרי גלם טיפשיים (למה להשתמש בשלושה סוגי שזיפים, למה?!). אבל קריאה נוספת של הכתבה הניבה אוצר קטן: מתברר שבמהלך השנים פורסמו כמה וכמה וכמה גרסאות למתכון הבסיסי, וזו שפורסמה עכשיו, כללה קמח מלא והמתקה מופחתת ואפילו נתנה אפשרות לשימוש בתפוחים.
גירד התימני בפדחתו הקירחת וחשב לעצמו: הו, יש כאן הרמה להנחתה! זו יכולה להיות עוגה נהדרת לראש השנה, עם כל מני סוגי תפוחים (כדי לעשות כבוד לניו יורקים), עם שזיפים (בשביל הצבע וגם כי עכשיו זנב העונה והם זולים באופן מביך), עם ריבס (כלומר רוברבר, כלומר ברברה, כלומר הסלרי האדום הזה שאף פעם לא יודעים למה הוא טוב אבל אני יכול לספר לכם שהוא נהדר בעוגות ומוסיף להן חמיצות מיוחדת) וכמובן עם דבש.
חיש קל אצתי למטבח ואפיתי את העוגה, כולל השימוש חסר הפשרות בקמח מלא בלבד. יצאה עוגה יפהפייה וטעימה לתפארת שילדים לא סובלים.
וזאת על שום מה? כי קודם כל, ילדים אינם אוהבים קמח מלא (ואוי לכם אם תגלו להם שהסוכר חום). שנית, הם רגילים לקמח תופח ובעוגה הזאת יש רק חצי כפית אבקת אפייה, כך שבצקה מתקבל דחוס יותר מהרגיל – מרקם שילדים חושדים בו ביותר. גם הקינמון, הדבש והמוסקט שיש פה – נו, זה לא בדיוק הם. וחוץ מזה, העוגה בכלל חמצמצה והם – תנו להם בראוניז.
אבל גם לנו מגיע! אנו, הקשישים, ששיבה זרקה בשפמותינו. וגם אנחנו רוצים לאכול בראש השנה תפוח בדבש אבל אחרת, ולא להיחנק על עוגת הדבש המסורתית. אז הנה לכם עוגה יפהפייה, טעימה, חמצמצה וניחוחית – ונא להרחיק מילדים.
יאללה, לעבודה:
