"אין דבר יותר מרגיז", אומרת לי הגברת רחל הירשנזון, מלדעת שיש לך קופסה עם עוגיות במקפיא, לבוא הביתה, לפתוח את המקפיא, לפתוח את הקופסה ולגלות שהיא ריקה! אתה מבין? בעלי אוכל אותן. ישר מהמקפיא! אני גוערת בו אבל הוא אומר 'רחל, מה אני יכול לעשות? אני לא עומד בזה'. טוב, הן באמת עוגיות יוצאות מן הכלל".
היא אשה יפה, צעירה למראה, שמתעקשת שהיא בפנסיה. "שנים, שנים הייתי אחות בפגייה", היא אומרת, "עכשיו אני אמנית. תראה מה שזה עשה לידיים שלי". אנחנו עומדים ומשוחחים בספרייה היפה של מיתר. באתי לכאן כדי להרצות, אבל עד שמתחילים אני אוסף מתכונים חדשים וחברות חדשות. אחר כך, בבית, אני מסתער על המזווה (לא שיש לי מזווה. אבל החיים מלאים מטפורות), מכין את המתכון לכבוד ט"ו בשבט ומוסיף למתכון המקורי של הגברת הירשנזון גם פיסטוקים, כי יש לי פיסטוקים, כי אני מת על פיסטוקים וכי זכותו של אדם בן חמישים ללוש את המציאות לטובתו.
העוגיות האלה באמת נפלאות: פריכות, מלאות טעם, לא מתוקות מדי, בריאות ואפילו נשמרות בהקפאה (אלא אם אדון הירשנזון לא כבש את יצרו).
