טוב, אז במסע ההרצאות בבוסטון הצמידו לי גם מדריך ישראלי מופלא וידען שלקח אותי לסיור במעוזיה הקולינריים של העיר (אפשר למנות אותם על אצבעות כף יד אחת של דג). אחרי ביקור במרכול מזרח אסיאתי מרהיב עם כל הזוועות המתבקשות, הוצבה בפני בחירה בין שלוש מסעדות לארוחת צהריים. בחרתי בזו הפקיסטאנית, כי הובטח לי שמגישים בה מרק רגלי עזים (!!!) ג'לטיני מאוד, חריף מאוד וגם "קצת מזכיר מרק תימני". בינינו, מה הסיכוי שתגיעו למסעדת דרבאר (Darbar), שלא תואר ולא הדר לה, בחלק הפחות זוהר של בוסטון? לא גבוה. אז בואו אני אני אתאר לכם, כי מי שלא מגיע מה זה מפסיד:
כשנכנסים, יש הרגשה שהגעת לחדר האוכל בבסיס הטליבאן אי שם בגבול בין פקיסטאן לאפגניסטאן. העיצוב, איך לומר, צבאי במקצת והקהל, לא רק שמגדל זקנים ושפמים לתפארת, אלא שאינו דובר אנגלית, כי אם שפות המוכרות לנו בעיקר מסרטי פעולה. גם המלצרית מגיעה אל השולחן כשהיא עטופה בצ'אדור או בעבאיה או במה שלא יהיה – באופן כללי היא נראית כמו מחבלת מתאבדת.
אבל המרק, המרק! מדובר במשהו סמיך מאוד, חריף מאוד וניחוחי מאוד. אני לא יודע אם יש להם חוואיג' בפקיסטאן, אבל התבלון די דומה. בגלל העצמות, כמות הג'לטין במרק עצומה ורבה ולכן הוא כבד ומשביע באופן יוצא דופן. אוכלים עם פיתה שטוחה – מעין סאלוף חבלני – ואומרים תודה לאלוהים על שהמציא את המטבח הפקיסטאני.
לסיום, טיפ ומתכון:
הטיפ הוא פיסת גאונות בישולית פקיסטאנית: כדי להרוויח עוד חריפות ועוד ניחוח רענן, רגע לפני ההגשה, מערבבים לתוך צלחת המרק מעט פלפל צ'ילי טרי ירוק קצוץ ומעט ג'ינג'ר קצוץ. אין לי מילים לתאר כמה זה מקפיץ את הטעמים של המרק ומחיה את המרקם הבשרי שלעתים (כידוע לנו מהמרק התימני) עלול להיות כבד מדי. המתכון הוא המתכון הפרטי שלי למרק תימני. לא מרק רגל, אלא מרק בשר. תנו לו זמן על הכיריים, הקפיצו אותו בעת ההגשה בעזרת טיפ הצ'ילי והג'ינג'ר, וראו בנים לבניכם.
