יום אחד אני נכנס לחנות הדגים של מוסי בשוק הכרמל ורואה אותו מוכר לבחור נחמד אדרות וראשים של דגים. ישר התעוררו בי האינסטינקטים החברתיים והתחלתי לחשוב על זה שיש אנשים שצריכים להתקיים משאריות, מעודפים וממה שאנחנו זורקים, יש אנשים שאוכלים קליפות של תפוזים, לחם משלשום וכו' ובכלל, העולם האו מקום מחוספס. אבל מוסי מכר לו את הסחורה, וכמו שאני מכיר את מוסי, אם הבחור היה עני הוא היה נותן לו אותה במתנה, וחוץ מזה, הבחור לא נראה עני בכלל ונוהג באדרות ובראשים כבאוצר.
"מה אתה עושה עם הדברים האלה?", אני שואל אותו.
"זה למרק הדגים התימני של סבתא", משיב הבחור, "עכשיו אמא שלי מכינה אותו. קוראים לזה אידם".
כמה תיקונים: אידם אינו מרק דגים תימני. הוא מרק דגים עדני. אנחנו, הצנעאנים, מבקשים להדגיש שיש הבדל בין העדנים לבין התימנים האמיתיים, שהם הצנעאנים, כמובן (ואם לכבס את הכביסה המלוכלכת של העדה בראש חוצות, העדנים חושבים שאנחנו ווחשים). מכל מקום, אידם הוא הבויאבס של עדן, והנה יצאתם טונה: נכון אתם חושבים שאוכל תימני זה רק קמח וקמח ועוד קצת קמח? אז בבקשה: יש לנו גם מרק דגים, שהרי תימן לחוף ימים תשכון – צנעא אמנם תקועה אי שם בהרים, אבל עדן שוכנת לחופיו של – ובכן, של מפרץ עדן. אז ברור שיש לנו מאכלי דגים.
טוב, החלטתי שאני מכין אידם. זה הציב בפני כמה בעיות: ראשית, המתכון, שהיה מוכר לי בילדותי (לא מהבית, חלילה, אנחנו צנעאנים! מקרובים רחוקים), אבד מזמן. פה התגייס מוסי לעזרתי והודיעני "אבא של הבחור המתוק שהיה פה אמר לי שאם אתה צריך מתכון של אידם תתקשר אליו. הם לקוחות קבועים שלי ושתדע לך שאין בעולם משפחה כזאת. אנשים זהב. אין דבר שהם תימנים". כך אמר מוסי ונתן לי את מספר הטלפון של גל דוד, שאכן, הוא איש זהב והוא שלח לי חיש קל במייל את מתכון האידם של אמא שלו והוסיף "ושתדע לך שמי שמכינה את זה כיום זו פנינה, אשתי, והיא בכלל פרסייה!".
אבל כאן לא תמו הצרות: שוב מוסי חוזר לתמונה וכשהוא שומע שאני רציני בקשר לאידם (ורואה שאני סוקר בעין חמדנית את ארגזי הבררה בחנותו) הוא מודיע נחרצות: "שום קרפיון ושום בררה. אם אתה, איש בור שלא אוכל דגים, מכין אידם, אני עומד על כך שתכין אותו מהחומרים הטובים ביותר!". חיש קל נשלף ממחבוא ארגז (ארגז!) של לוקוסים אדומים (אדומים!), אותם דגי פלא השווים את משקלם בזהב ומשאירים את הלוקוסים הרגילים (והדגולים בזכות עצמם) הרחק מאחור, מוסי מתחמש בכל מני סכינים ואביזרים ותוך דקה הלוקוס האדום הנבחר הופך לאדרה (מחוברת לראש ולזנב) ושני פילטים מפוארים.
אנחנו חוגגים את ההישג בכוסית משקה ומוסי גובה ממני מחיר שערורייתי [שערורייתי כלפי מטה. הוא תמיד לוקח ממני בערך גרוש וחצי על דגים, כי הוא מאושר שאני – אני! – מכין דגים ועמוק בלב הוא מקווה שיום אחד אני אולי אודה שדגים זה דליקטס (סביר בערך כמו שאני אתחתן עם שתי נשים ואחזור בתשובה)], אורז לי את הדג ושולח אותי הביתה, למטבח.
במטבח אני שוטף את הדג היטב ונערך לקרב. המתכון ששלחה לי פנינה דוד נראה פשוט וקל, אבל אני מתעקש על כמה תוספות ושינויים לפי הזיכרון הנושן שלי וגם כאלה המתחייבים מפאת הפלצנות (עדנים לא שמים באידם שלהם קליפת תפוז, אבל הנה מתברר שצנעאנים כן, וחוץ מזה, זכותי – הרי יש לי דרכון צרפתי). אחרי הכנה קלה ומהירה, נשלח סיר האידם לנמנם לילה בתנור בחום של 100 מעלות. אידם הוא אוכל של שבת בבוקר (כן, מרק דגים בשבת בבוקר). אפשר לאכול אותו מיד בתום הבישול הראשון, אבל הנמנום הזה בתנור מעמיק את טעמיו.
למחרת אני מגיש את האידם למשפחה. יצא פיצוץ. טרפו את זה. אני לא נגעתי – בכל זאת, דג. אבל יש לי עדים שזה יותר טעים אפילו מבויאבס.
יאללה, לעבודה:
