אודה ולא אבוש: בכל מה שנוגע לשאריות, אני קמצן איום ונורא. אין לי תסביך זריקת אוכל. אם נשאר חצי לבן, אין לי שום צורך לניילן אותו למוות ולתת לו לגווע שבוע במקרר לפני שהוא עף לזבל. מבחינתי שיעוף לשם ישר אחרי הביס האחרון, רק כדי לפגוש חצאי תפוחים, רבעי קוטג', זנבות חלה וצנצנות ריבה בלתי גמורות שנראו לי כמי שסיימו את תפקידם. כולם נזרקים ללא מורא וללא משוא פנים. אבל שאריות של אוכל שאני הכנתי? עד כאן.
מה לעשות – אם נשאר עוף מהמרק, אני לא יכול להשליך אותו לפח בלי לחשוב קודם "רגע, זה לא חומר גלם מעולה לפשטידה?". ואם נשארים ירקות מצלי אני פשוט לא מסוגל שלא ללהק אותם כהעשרה מפתיעה ומרגשת לקציצות. וכן הלאה וכן הלאה – מאוד יצירתי, או במילים אחרות ופחות מתפתלות: קמצן שלא ברא השטן.
נו, ברור שליל הסדר, שהיה אצלי בבית, מספק כר הזדמנויות נרחב לאלתור. קודם כל, הייתה תקלה איומה בחישוב מספר החמינדוס לאדם, ונתקעתי אחרי ארוחת החג עם צלחת ע-נ-ק-י-ת של ביצים טעימות, מבושלות, שחומות למשעי ולא פחות מזה, קלופות:
מה עושים?
חוץ מזה, הייתה תקלת קניות בשוק: עכשיו הפול הטרי בשיא העונה ובגחמה של רגע, קניתי שדה או שניים. דא עקא, שכחתי להשתמש בו לבישולי החג ונתקעתי עם שפע צוהל של ירק המסמל את האביב, אבל מאיים לנפוח את נשמתו ו/או להצהיב אם לא יעשו בו שימוש מיידי. חיש קל הצטיידתי בכפפות ניילון (מי שנוגע בפול בידיים חשופות – נדון לאצבעות שחורות לכל החג. ראו הוזהרתם!), קילפתי, חלטתי, וקילפתי שוב, כי אין מה לעשות – פול צריך לקלף פעמיים.
זהו, יחד עם כמה תפוחי אדמה רתוחים שנשארו לי מהבצק של הקובבס וכמה וכמה מלפפונים חמוצים מתוצרת בית (הכנתי דוד ולא אכלו אפילו חצי), ועם שפע בצלים ירוקים [קניתי ארבע אלומות כי גיליתי שלפרסים יש מנהג מקסים לפיו הם חובטים זה בזה במהלך הסדר בבצלים ירוקים (בחיי! איזה עדה מושלמת!) אבל כטוב ליבי בארבע, נו טוב, ארבע עשרה כוסיות, שכחתי אותם במקרר] וכל עשבי התיבול שנשארו מהחג, הוכן סלט ביצים לתפארת. גם יפה, גם חסכוני, גם מביא כבוד בארוחות חול המועד או פסח שני. לא שיחוק?
יאללה, לעבודה:
