אני מבשל בגלל סבתא שלי. אני מבשל כדי לזכור את הטעם שלה. אני מבשל כדי להרגיש את האהבה שלה ובדרך קצת דבילית, אני מקווה שהאדים שעולים מהסירים עולים אליה ומספרים לה כמה אני מתגעגע אליה.
מתכון הדגים המרוקאים של מומה עשה לו שם לא מעט בזכות ספרי, בהם הוא מתואר לאורך ולרוחב. אלה דגים שכבשו לבבות, הביאו מזל, פייסו שונאים ואפילו חיתנו את אמא שלי (בזמן שהיא כבר הייתה נשואה. זה מסובך). למרבה הצער, המתכון, שלטענת סבתא מומה מקורו במטבחי ארמון מלך מרוקו, לא נמסר לי מעולם. אפילו לא זכיתי לראות אותה מבשלת אותו, שהרי אצל ספרדים גברים במטבח מביאים רק שני דברים: לכלוך ומזל רע.
אבל עם השנים גביתי עדויות, ריאיינתי קוזינות, טעמתי רטבים וכו', ואני שמח לומר שהגירסה המובאת כאן – ובכן, טרם פגשתי לברק שלא רוצה לסיים את חייו משתכשך ברוטב שלה.
לפני שניגשים למטבח, כמה התראות:
כשמכינים את הדגים האלה צריך להיות גיבור. ואמיץ. ואסור להיות ביישן. המתכון מבקש לחרוך את הפלפלים? אז נא לחרוך אותם. ממש. עם שחור. הנה, ככה:
המתכון אומר שצריך הרבה רוטב? אז לא להתקמצן (למען האמת יש שני רטבים – זה שמתחת לדגים וזה שמעליהם. שני רטבים שונים עם שני טעמים שונים). הנה התבנית עם הדגים לפני הרוטב השני:
ולא לקמץ בתבלינים. הלו, זה ממרוקו, כן?
אם תקפידו על כל אלה, הדגים האלה ישמחו אתכם מאוד כל השנה, ויביאו מזל בראש השנה.
יאללה, לעבודה:
