בבית הכנסת, באתר הבנייה וב-TGV

אלה הם המקומות בהם נהוג לצרוך מה שקרוי בעברית 'כריך סתתים' או 'כריך בית כנסת' ובצרפתית 'כריך רכבת'. אבל האמת היא שהפלא הזה טעים בכל מקום

כשהייתי קטן בנו ליד הבית שלנו לא מעט בתים חדשים. כל שנה שדה אחר היה הופך לבית: שלוליות היו נעלמות, פרחים היו מושמדים, עצים היו נגדעים וירושלים צמחה. לאתר הבנייה היו מגיעים פועלים, ערבים רובם ככולם, ומצמיחים בית בן ארבע קומות. אחרי הבארודים הקולניים היה מגיע קולה של המוסיקה של הסתתים: בעזרת פטיש ואזמל הם היו הופכים הררים של אבנים לא אחידות לריבועים-ריבועים של אבני בניין. הנקישות המונוטוניות של האזמלים האלה הן הפסקול של הילדות שלי.

הסתתים היו יושבים על חבילות עטופות היטב שהם הביאו מהבית. אלה לא היו כריות. אלה היו כריכים. כן, כן: כריכים. שנים רבות אחר כך תיאר מאיר שלו באחד מספריו את 'כריך הסתתים' הערבי. אצלו, הסתתים הניחו לוח עץ על הכריך לפני שהתיישבו עליו, אבל בירושלים של שנות ה-60, לוח עץ היה מותרות. לישיבה על הכריך יש מטרה: היא "מגהצת" אותו וגורמת לכל החומרים להתאחד (גם חום הגוף, שלא לומר חום הטוסיק שעובר אל הכריך מסייע בכך). יש המכינים כריכים כאלה לבית הכנסת (ומשם השם המקביל – כריך בית כנסת) והצרפתים מכינים אותם מבאגט, ויושבים עליהם ברכבת המהירה מן הפרברים לפאריס.

ראיתם שיש לי סכין ורודה?

 

לא לזייף! המילוי

 

לשמור לשימושים אחרים, הרך

 

רגע לפני המעיכה

 

כך או כך, זה תמיד נורא נורא טעים. ההכנה פשוטה להפליא: מרוקנים כיכר לחם מתוכנה (את הרך אין זורקים, חלילה! אפשר לעבות בו מרקים, להעשיר סלטים ואפילו לאפות ולהפוך לקרוטונים לעת מצוא), ממלאים בתערובת של גבינות וירקות (הצרפתים משתמשים בגבינות אחרות ובנקניקים, אבל כאן יובאת מתכון מקומי כשר), ממלאים, מועכים, עוטפים היטב-היטב ואז מתיישבים על זה.

לחומרים ולטכניקה יש תפקיד חשוב ואסור לזייף: העגבניות צריכות להיות אדומות ובשלות. הגבינה – פטה טעימה ועזת טעם וחשוב מאוד לעטוף היטב בהרבה ניילון נצמד כדי למנוע דליפות. הכי חשוב לא לקצר את שלב מעיכת הכריך והפעלת הלחץ עליו: לפחות שעתיים-שלוש. לעומת זאת, מי שאין לו זמן ו/או חשק לדגור על כיכר לחם יכול להשתמש במשקולות שונות: סירי ברזל, אנציקלופדיות או כל הכרכים של '50 גוונים של אפור'. תראו איך זה נראה אצלי במטבח:

לפחות שלוש שכבות של ניילון נצמד!

 

כמה שיותר כבד – יותר טוב

 

 

להגשה, מסירים את הניילון ופורסים לעשר פרוסות לפחות. זה מאוד ממלא ולכן אני נוהג לחצות כל פרוסה ארוכה לשתיים. אוכלים בידיים – אין מקום לעידון בסיפור הזה. מדובר במזונו של הווחש.

יאללה, לעבודה:

תגיות
דילוג לתוכן