המתכון שיובא להלן הוא פרי ניסיון ועמל בני עשרים וחמש שנה – מכשהתחלתי לאפות פיצות בשהותי בסאן פרנציסקו. לא באופן מקצועי – אינני הפיציולו התימני הראשון. באופן חובבני לגמרי, בתנור ביתי ולא בטאבון, בלי אבן פיצה, בלי קרש פיצה, בלי יומרות.
ועדיין, לאט-לאט המתכון השתפר, הבצק השתפר והתובנות נבטו: אין צורך בעגבניות טריות – משומרות עובדות היטב. חייבים מוצרלה טרייה – אחרת זה לא טעים. אם מוסיפים זיתים ירוקים – ילדים ובני נוער הכי אוהבים זיתי 'חרוזית' ירוקים ומגולענים, למרות שמדובר בבררה לתפארת. הבצק צריך להכיל גם קמח תירס כדי שיהיו לו גוף וחיספוס. כן, זהו משא הידע שצברתי במשעולי החיים.
וחשוב לזכור שצריך להיות גמיש: כמות הבצק שבמתכון מספיקה לשתי פיצות או לפוקאצ'ה גדולה. אם רוצים להכין פוקאצ'ה – מוותרים על הציפוי , מורחים את כל הבצק בשמן זית, מלח גס, פלפל שחור ורוזמרין, ואופים בחום מקסימלי עד להשחמה יפה. אם רוצים פיצה – צריך רק חצי מהבצק. את החצי השני ניתן להקפיא לשימוש עתידי.
אבל הכי חשוב לזכור שלא צריך להתפצ'קר: פיצה צריכה להיות בסיסית, פשוטה, כמעט דבילית. ככה היא הכי מקסימה.
יאללה, לעבודה:
