אם יש לכם חברים ספניוליים – הנה קיצור דרך אל לבם. בולמס, הלחמניות הנפלאות ביותר של העדה, אמנם קרויות בשם גנאי, אבל הן כובשות לבב ומצודדות מאוד למרות (ואולי בזכות) מגושמותן השמנמנה. המילוי, העושה שילוב נפלא בין פזי (מנגולד) לגבינות ופלפל שחור, יכול להיות מועשר גם בפטריות מטוגנות ו/או בצל מטוגן, אבל אלה כבר מותרות. מניסיון, ארוחה שנפתחת בסלסילת בולמס על השולחן – נעצרת בדיוק שם. כולם טורפים וטורפים ולאף אחד אין תיאבון, חשק או כוח להמשיך לעיקריות.
כמה עצות בנוגע לפזי (מנגולד): מדובר בירק מתעתע מאוד. הוא נמכר בשוק בצרורות של חצי קילו (במרכולים בצרורות קטנים יותר ומנוילנים יותר) והוא נראה כאילו הוא יספיק להאכיל גדוד. אז שהו, שלא: אידוי קצר, והמנגולד מאבד מנפחו באופן מזעזע. כל מי שיצא לו פעם לעשות אמבטיה לפודל מכיר את האפקט: מה שנראה גדול וזוהר ותפוח, נרטב ומצטמצם לישות עכברית וגרומה.
אבל טעים הוא כן. ולכן, קוצצים את המנגולד גס ומרחיקים ממנו את הגבעולים (לא לזרוק! תיכף נמצא להם שימוש) ואז שמים בסיר. תתקבל ערימה מפחידה, אבל אנחנו גיבורים וממשיכים לפי ההוראות. יוצקים על הערימה מים רותחים מהקומקום החשמלי ומבשלים על אש בינונית דקה אחת. זהו. מסננים, שוטפים במים קרים וסוחטים היטב-היטב-היטב. מצרור ענקי של מנגולד אמור להישאר לכם כדור עלים סחוטים בגודל של בערך אשכולית.
ומה עם הגבעולים? או, כאן יש עצה והתראה: הגבעולים טעימים מאוד אבל נוטים להיות סיביים. יש לטפל בהם כמו שמטפלים בגבעולי סלרי עבים במיוחד: להוריד קצה עם סכין ו"למשוך" כדי שהחוטים יימשכו מהגבעול. בגבעולים ניתן להעשיר תבשילים, חביתות ומרקים. דא עקא, למרות שהם לבנים, הם מפרישים צבע שחור. מכירים את ה'טביחה בסלק' של הטריפוליטאים? היא שחורה בגלל המנגולד. אז זהירות, בבקש, ולא להוסיף לתבשילים או מרקים שאתם רוצים לשמור על צבעם הענוג.
יאללה, לעבודה.
